She Codes: הכירו את קהילת המייקרים בישראל

מרי לויצקר מראיינת את עידו גנדל, אחד ממייסדי הקהילה בארץ, כדי לשוחח איתו על תרבות המייקרים בישראל ועל מקומן (החסר) של נשים בה.

shutterstock_184733447

פוסט זה נכתב על ידי מרי לויצקר

לראשונה התוודעתי למייקרים דרך גליה בהט, חברה קבועה ב-She Codes. יום אחד, במהלך ההאקנייט השבועי, הוצבו בגוגל קמפוס שתי מדפסות תלת-מימד שהדפיסו במרץ רב דגם מסתורי כלשהו. נעמדנו לידן וכך התחילה השיחה בינינו. בהמשך גליה גם לקחה אותי להאקרספייס TAMI לראות את הקסם קורה במו עיניי. זה רק העצים את הסקרנות שלי לגבי מקור והיקף התופעה ולכן החלטתי לפנות לעידו גנדל, אחד ממייסדי הקהילה בארץ, כדי לשוחח איתו על תרבות המייקרים בישראל ועל מקומן (החסר) של נשים בה.

שלום עידו, אתה רוצה להתחיל בלספר לי איך התחילו המייקרים בארץ?

“אני יכול לספר איך התחילה קהילת החובבים שלנו, כי גם לפני כן היו בארץ פה ושם אנשים שהתעסקו בתחום (גם אם עוד לא קראו לזה “מייקינג”), וממילא ההגדרה של “מייקר” היא די אמורפית. בסוף 2011 קניתי את הארדואינו הראשון שלי, אחרי שקראתי על זה ברשת והחלטתי שזה מעניין. ארדואינו הוא מיקרו-בקר בקוד פתוח המשמש לפיתוח זול ונגיש של רכיבי חומרה שיתקשרו עם סביבתם באמצעות חיישנים, למשל רובוטים, מכוניות עם שלט כדומה.

חיפשתי ברשת ישראלים אחרים שעובדים איתו, וגם פתחתי את הבלוג שלי (“הבייט הלבן”), שמתעניינים אחרים הגיעו אליו. ככה התגבשה קבוצה וירטואלית קטנה במיילים ובתגובות לבלוגים. באפריל 12′ פתחנו קבוצה בפייסבוק ובאוגוסט ערכנו כנס מאולתר קטן בכפר סבא, שהגיעו אליו בערך עשרים חבר’ה. הרעיון של הקהילה היה (ונשאר) לשתף אחרים בדברים שאנחנו עובדים עליהם ולעזור זה לזה בעת הצורך. עם הזמן הקבוצה בפייסבוק גדלה. ניסינו למצוא דרכים לתעד ולשמר בצורה טובה יותר את החומרים שלנו, וככה יצרנו בסופו של דבר בפברואר 13′ את makers.co.il. ערכנו עוד כנס אחד בת”א, אבל בגדול הקהילה הזו (כ-960 רשומים, כמה מאות פעילים תכל’ס) מתנהלת כמעט לגמרי ברשת, בפייסבוק וב-makers.

מה כל כך מיוחד בקהילה ובמה היא נבדלת מסוגים אחרים של קהילות גיקיות? קיום של קהילה נפרדת לאנשים שעוסקים בכל הדברים האלה הוא לא טריוויאלי בעיני.

“הקיום של קהילת החובבים הוא אכן לגמרי לא טריוויאלי – מפני שהדבק שמחזיק אותה כל כך חלש. יש גיוון עצום, גם במאפיינים הדמוגרפיים של המשתתפים (פרט לעניין המגדר!), גם בתחומי העניין שלהם וגם ברמת הידע והניסיון. אפשר למצוא בפורומים ב-Makers בני עשרה שרוצים לדעת איך להתחיל ללמוד אלקטרוניקה, מבוגרים שעובדים בתחום מערכות Embedded כבר שנים רבות, חבר’ה שמתעסקים בעיקר בעיצוב ממוחשב והדפסות בתלת-ממד, מכונאים חובבים שבונים טרקטורונים חשמליים לילדים או אופניים…״

״למען האמת, די קשה למצוא שפה משותפת או נושא שידבר לכולם גם יחד. יכול להיות שיותר מהכל, זוהי קהילה שמאחדת את אלה שאין בשבילם קהילה ממוקדת יותר. פה ושם יש אמנם תלמידים וסטודנטים שבאים עם בעיה ספציפית מהלימודים, אבל פרט לכך, נדמה לי שמה שמשותף לכל המשתתפים הוא מוטיבציה פנימית חזקה ליצור, להתנסות וללמוד טכנולוגיה. הם נהנים מעצם היצירה וההתעסקות לא פחות מאשר מהתוצר הסופי – עם יותר דגש על היצירה, מה שמבדיל בינינו לבין חובבי גאדג’טים “רגילים”, ופחות דגש על התוצר הסופי, מה שמבדיל בינינו לבין יזמים. אני יכול לנסות להשוות בין הקהילה הזו לקהילה גיקית אחרת שמוכרת לי קצת – קהילת חובבי המדע הבדיוני והפנטסיה. שם, “חומרי הגלם” מוגדרים הרבה יותר טוב מאשר בקהילת המייקרים: יש ערוצי טלוויזיה, מדפי ספרים בחנויות וקטגוריות של סרטים שמוקדשים בלעדית למד”ב/פנטסיה, אז למי שמתעניין בתחום די קל להגדיר את עצמו ולמצוא שפה משותפת עם חובבים אחרים. כמו כן, קהילת המד”ב בנויה במידה רבה על הפעילות הקהילתית של עצמה בעולם האמיתי, בכנסים וכדומה, וזה דבר שעדיין לא קיים אצל המייקרים החובבים – אצלנו כאמור רוב הפעילות כרגע היא בפורומים ברשת, תחת כינויים אנונימיים בדרך כלל. אין לנו שום גוף מארגן מסודר או תקציבים, הכל עדיין ברמה של יוזמות אישיות ורצון טוב בלבד”.

איזה סוג של אנשים נוטה להתחבר לתחום הזה?

“מכיוון שמדובר בתחום ריאלי, כמובן שהמשתתפים הם בעלי נטייה כזו, אבל במידה מתונה להפתיע – המשתתף הטיפוסי הוא ממש לא אשף מתמטיקה ותכנות, והתחומים האלה קשים להם בדיוק כמו לכל אחד אחר. הם פשוט באים ונשארים כי הם רוצים לדעת, לא בשביל ציון”.

מה לגבי הקהילה העולמית, האם המאפיינים שלה דומים לאלה של הקהילה הישראלית?

“הקהילה העולמית, עד כמה שאני מבין, נהנית משני יתרונות לעומת הישראלית: היא ותיקה יותר (רוב המשתתפים כאן רק התחילו לגלות את התחום, שם יש גם הרבה “ותיקים” – אפילו אם זה הבדל של שנות ניסיון ספורות), והיא גדולה יותר. בכל קהילה הרוב פסיבי יחסית והמיעוט אקטיבי. אצלנו, בגלל שהקהילה קטנה, אז גם מספר הפעילים היוזמים קטן מאד, ולכן קשה להרים יוזמות גדולות. בחו”ל גם המיעוט הוא בעצם מספר רב של אנשים, אז יש יותר אתרים מסודרים, יותר כנסים, משאבים, קשרים עם חברות בתעשייה ועוד. לא נראה לי שיש הבדל מהותי שקשור ל”ישראליות” דווקא, זה פשוט עניין של מספרים ושל בשלות”.

makers

מה היה הטריגר להתגבשות “התנועה” הזאת כישות מובחנת? יכול להיות שזה משהו כמו הופעת הארדואינו או מדפסות התלת מימד? הרי תמיד אנשים אהבו לעבוד עם פטיש ומסור ולא קראו לזה קהילה.

“הטריגר הוא חד משמעית הארדואינו. זה שילוב של עלות נמוכה, תהליך תכנות ועבודה פשוט מאד והמון חומר זמין למתחילים – שלושה דברים שהיו חסרים בתמהיל כזה או אחר בכל מוצר חובבים קודם, שלא לדבר על המוצרים התעשייתיים. מדפסות תלת ממד מסקרנות הרבה אנשים, אבל הן עדיין לא בשלות לגמרי וגם העלויות גבוהות, כך שזה נשאר ברמה של “למשוגעים לדבר”. היו קהילות חובבים גם לפני הארדואינו, אם כי הן היו מקצועיות ו”אליטיסטיות” יותר. הנגישות של הארדואינו משכה גם את התקשורת, וזה יצר כדור שלג שאסף איתו על הדרך ואיחד גם את הקהילות המבודדות הקודמות”.

מה לגבי כיוונים אחרים כמו עיצוב ואמנות? האם הם פופולארים?

“למעשה, הארדואינו נולד מתוך מחשבה על סטודנטים לאומנות ועיצוב, כדי שיוכלו “ליצור בטכנולוגיה” בלי שיצטרכו ללמוד אותה לעומק. זה קיים גם בבתי ספר לעיצוב בישראל. עם זאת, רוב הסטודנטים האלה הם לא באמת מייקרים, כי הטכנולוגיה עצמה עדיין לא מעניינת אותם. מבחינתם, “המשוכה הטכנולוגית” בדרך ליצירה האומנותית אולי קטנה יותר, אך עדיין משוכה. כמובן שזו הכללה גסה ויש אנשים שעובדים בשני העולמות, ובכל זאת בקהילת החובבים שלנו קשה מאד למצוא את הצד האומנותי או העיצובי של הדברים”.

תוכל לספר לי על הפרויקטים היותר מעניינים שאנשים עושים?

“הכנתי לא מעט פרוייקטים בעצמי – אחד הפרויקטים הנפוצים (הכל יחסי) הוא מכונית צעצוע/רובוט עם חיישן מרחק שנוסעת לבד ונמנעת ממכשולים, או נשלטת באמצעות הסמארטפון. מישהו בנה רובוט דמוי סגווי שנשאר יציב על שני גלגלים, ויש כמה שבנו או התחילו לבנות כלי רכב חשמליים אמתיים – סקטבורד, קורקינט וכדומה. יש מספר פרויקטים של “בית חכם”, כגון חיישנים בבית שאוספים נתונים בזמן אמת (טמפרטורה, צריכת חשמל וכו’) ומעלים אותם אוטומטית לאתר ברשת, או להיפך – שמהרשת אפשר לשלוט בדברים שקורים בבית, להדליק מזגן או אור. לאחרונה, אחד החבר’ה סיים פרויקט גמר במכללת אפקה, של מערכת חומרה ידידותית למתחילים עוד יותר מהארדואינו – שאפשר לתכנת אותה בצורה ויזואלית דרך המחשב. עם זאת, בגלל שהרוב המכריע הם מתחילים, רוב העבודות שמתבצעות בשלב זה הן ניסויים ובדיקות, לא פרויקט שלם שאפשר להציג”.

ועכשיו לשאלה המגדרית, כמה נשים באמת יש בקבוצה? למה אתה חושב שהן ממאנות להגיע ומה לדעתך אפשר לעשות או שכבר נעשה? זאת לא אמור להיות שאלה מכשילה, ציינת בעצמך שזאת בעייה…

“הרישום לאתר הקהילה לא מחייב להזין שום פרטים מזהים, כך שאין לי דרך לדעת במדויק. להערכתי, על סמך ההודעות בפורומים, מדובר על כאחוז אחד של נשים מכלל הרשומים לאתר (כלומר, בסביבות עשר) – וספציפית כרגע אין אף משתתפת פעילה. זהו יחס עלוב ביותר לעומת מה שקורה במגמות ובפקולטות למדעים מדויקים. ביררתי גם אצל אנשים שמעבירים סדנאות מייקינג “בעולם האמיתי” – לדבריהם מדובר שם על בין אפס לעשרים-שלושים אחוזי נשים, בהתאם לסוג הסדנה: לתחומים טכניים “נטו” כמו הלחמה או תכנות מגיעות מעט מאד, למפגשים בעלי אופי קהילתי-חברתי ולסדנאות שקשורות לעיצוב ואומנות מגיעות יותר. לאור כל זאת, ולאור העובדה שהאווירה בפורומים מאד עניינית (אין זלזול במתחילים, קללות, שוביניזם או כל דבר אחר שיכול להבנתי להרתיע משתתפות חדשות), אני יכול רק לשער שנשים נוטות ללכת על “הכל או כלום” בטכנולוגיה: לא עוסקות בה בכלל, או הולכות ישר למסלול רשמי של לימודים פורמליים ומדלגות על שלב החובבות. מה יכול לגרום לכך? אין לי מושג. אופציה נוספת היא שהפורמט האינטרנטי עצמו לא מתאים להן, אם כי קשה לי להאמין שזה העניין. הקהילה שלנו צומחת על עיקרון של “מי שרוצה, שיבוא/תבוא”. אין פניה אקטיבית לשום פלח אוכלוסיה, כך שלא ניסינו בינתיים “לגייס” נשים, וגם אם נרצה לעשות זאת, אין לי מושג איך. התחושה היא שמדובר כאן על בעיה עמוקה שמהלכים שיווקיים רגילים לא יוכלו לפתור”.

זו אכן שאלת מליון הדולר, ואני מסכימה איתך שהפער נפתח בשלבים הרבה יותר מוקדמים, ושלרוב נשים ללא מתעניינות בטכנולוגייה והנדסה כתחביב אלא כמקצוע. הדבר היחיד שאני יודעת זה שנשים מביאות נשים, וככל שהעיסוק נתפס יותר גברי ככה זה יותר מאיים.

“אני יכול להבין את ההרגשה שאת מתארת דווקא בבחירה “הקרייריסטית” – כשרוב האנשים מסביבך בלימודים ובעבודה הם גברים. בקהילת החובבים שלנו, לעומת זאת, כמעט כל הפעילות היא ברשת ואנונימית (למי שבוחר/ת בכך) – למעשה הדרך היחידה לזהות את הרוב הגברי היא השימוש בלשון זכר בפורומים”.

ציינת כי “הדרך היחידה לזהות את הרוב הגברי היא השימוש בלשון זכר בפורומים”. לטעמי, זה שיש רק דרך אחת לזהות זאת לא מוריד מהעובדה שהדבר ניתן לזיהוי ומייצר חוויה מאוד מסוימת. קבוצות גבריות מייצרות דינמיקה שונה מקבוצות נשיות, השונה מקבוצות מעורבות. לרוב האנשים זה שקוף לגמרי אבל עובדה שמאיזו שהיא סיבה תמצא מעט מאוד גברים בפורמים של רקמה או סריגה. והרי אין שום דבר אינהרנטית נשי בריקמה, ואולי ביפן הרחוקה זה דווקא עיסוק שמאז ומתמיד היה גברי. לחילופין ברגע שגברים ייכנסו לתחום הם יהפכו את זה למשהו אחר לגמרי, בטח במקום פרחים נראה מכוניות ורובוטים רקומים. קלישאה נוראית אבל כנראה לא רחוקה מהמציאות.

לגבי שאילת שאלות בפורומים, על אותו משקל אתה יכול להגיד שגם בלימודי המדמ”ח/הנדסה, הרוב מרגישים אבודים וכולם נאבקים. אבל כשאתה מגיע עם רגשי נחיתות או פשוט תחושת חוסר שייכות, אתה לא שם לב מה קורה לאחרים, אתה חושב שרק לך קשה ולכל האחרים קל. אני חברה בקבוצת קוד פתוח מסויימת. שמתי לב שכל פעם שמישהו שואל שאלה הוא קודם כל מתאר על פני שני עמודים את כל מה שהוא כבר עשה. אני לא העזתי הרבה זמן לשאול את השאלות שלי כי הרגשתי שהן בסיסיות מדיי וזה הביך אותי. באיזשהו שלב פשוט התייאשתי מלנסות להסתדר לבד כי התחום באמת מאוד מאוד מורכב ופירסמתי שאלה של מתחילים גמורים בפורום, אמרתי לעצמי על החיים ועל המוות. מעולם לא ראיתי מודעה של אישה בפורום הזה קודם ואז קיבלתי (אומנם ישירות לתיבה שלי ולא כתגובה פומבית) את התשובה המופלאה הבאה:

I saw your message on the forum’s mailing list. Usually I leave those message for the more experienced programmers to answer, because they can give you better answers. However, I find it reassuring as a woman when I am in a programming group to hear from at least one other woman in my situation. I don’t know if you feel that way but I figured it couldn’t hurt to raise my hand and tell you I’m here.

לחוויה הנשית יש כמובן ספקטרום רחב מאוד ואינני מתיימרת לייצג את המגדר בכללותו, אבל אני סבורה שלאינטרפרטציה שלי יש כוח הסברי טוב.

אגב, לא כל הנשים עוסקות במגדר או אפילו מכירות בו כקטגוריה, אבל הדבר אינו גורע מהרלוונטיות של הפרדיגמה המגדרית.

“ציינתי מתישהו קודם שההודעות בפורומים של makers מאד ממוקדות בנושא. יכול להיות שזה נחשב “דינמיקה גברית”, ועדיין לדעתי זה שונה מאד (והרבה יותר נוח) מלהיות מוקף פיזית בגברים, לשמוע את הסמול-טוק האופייני להם וכו’. גם רגשי הנחיתות ותחושת חוסר השייכות שהתייחסת אליהם, הם דבר שלטעמי רלוונטי הרבה יותר בלימודים פורמליים, כשיש תוכנית לימודים ולו”ז שמוכתבים מלמעלה. במייקינג לעומת זאת אפשר לעתים קרובות לראות שאלות כמו: “קניתי ארדואינו ואין לי מושג איך לתכנת אותו, מה עושים?” או “אולי זו שאלה מפגרת, אבל איזה רכיב צריך בשביל…” – והתשובות הן תמיד סבלניות ואינפורמטיביות (במקרים הנדירים *מאד* שהן לא, אני כמנהל פורום דואג למחוק אותן מיד ולהזהיר את המשיבים בפרטי שיתנהגו יפה). קשה לי לדמיין סביבה פחות מרתיעה ללמידה, אלא אם כן החשש הוא סטריאוטיפי ומונע כניסה לפורומים מלכתחילה. והלוואי שהיינו מגיעים למצב שבו אנשים מתארים באריכות את מה שהם כבר ניסו. רוב המתחילים מגיעים עם שאלה בנוסח “ניסיתי לעשות X וזה לא עובד לי, למה?” בלי להסביר מה בדיוק הם עשו ומה בעצם לא עובד, ואיך אפשר לעזור להם ככה?

עבור החובב הטיפוסי, התחושה של “פחות טוב מאחרים” היא לא תחושה אלא עובדה: אנחנו באמת לא מכירים את החומר, מודעים לזה היטב וממשיכים בכל זאת… אני מעריך ששבעים אחוזים מההודעות ב-makers הן בקשות מפורשות לעזרה (שאלות כלליות או ספציפיות) ותשובות להן.

יחד עם זאת, הבעיה היא אמתית והרבה יותר עמוקה ממה שקורה ספציפית בקהילת המייקרים החובבים הישראלית. כשגברים לא עוסקים ברקמה של פרחים זו אולי אנקדוטה סוציולוגית מסקרנת; כשנשים נמנעות מטכנולוגיה, שמשחקת תפקיד כל כך מהותי בתרבות ובחיים שלנו, זה משהו אחר לגמרי ומטריד. אפרופו, אשתי מהנדסת אלקטרוניקה. היא גמרה את התואר כמעט בהצטיינות בלי לעשות אפילו מועד ב’ אחד, וגם עבדה בתחום – אבל איכשהו, היא לא מתעסקת בכלל במייקינג…”.

במאמר מוסגר, בהייטק החרדי קורה משהו מאוד מעניין, מכיוון שהנשים הן היחידות שלומדות לימודי ליבה הן יכולות להתקדם למסלולים טכנולוגיים ומדעיים הרבה יותר בקלות, והן אלה בבית שמבינות במתמטיקה. הן גם אלה שעושות קריירה כי הן צריכות לפרנס ולכן הייטק חרדי הרבה יותר נשי. בנוסף לכך הן עובדות לרוב בהפרדה מגדרית, נשים בלבד. מעניין לבחון את הסטריאוטיפים לגבי עיסוק נשים בטכנולוגיה שקיים בקהילה שלהם.

אני מסכימה איתך, נראה שאכן כדבריך, החשש הוא סטריאוטיפי ומונע כניסה לפורומים מלכתחילה. ואם אתה שואל אותי, הדרך היחידה שאני רואה להביא נשים למייקרס היא להפיק אירוע של נשים עבור נשים.

“אולי, וזה לצערי מעבר ליכולות ולניסיון של קהילת המייקרים כרגע. ביח”צ, במיוחד, אנחנו פחות או יותר ברמה של מקבצי נדבות. אבל כמובן, אם את רואה איזו דרך להרים כזה אירוע, נשמח לעזור בכל מה שנוכל”.

ההאקרספייס של תל אביב מייקרס. צילומים: מרי לויצקר

***

ארגון She Codes ,קהילה של מפתחות תוכנה ישראליות, בא לקדם נשים בתעשיית ההייטק בישראל. הארגון, שמונה היום כ-2000 נשים, קם בשלהי 2013 על ידי רות פולצ’ק ואירית מלכה. פעילות הארגון כוללת מפגשי האקנייטס קבועים בגוגל קמפוס בתל אביב, בהאב הפתוח של הסדנא לידע ציבורי באוניברסיטה העברית בירושלים, באוניברסיטת תל אביב ואוניברסיטת בן גוריון.

בשבוע הבא  (יום א’) יפתח תא הפעילות של הארגון בטכניון בחיפה. בנוסף, בסניפים ובתאים השונים מתקיימות הרצאות וסדנאות חודשיות ללימוד טכנולוגיות ושפות חדשות וכן הרצאות של נשים מעוררות השראה. כמו כן עוסק הארגון בפיתוח מערכי הדרכה ובתכניות חינוך טכנולוגי עבור נערות בפריפריה. במהלך הקיץ יתקיים מחנה קיץ ללימוד פיתוח WEB לתלמידות תיכון (להרשמה).

אירוע הפתיחה של התא בטכניון יתקיים ביום ראשון ה-22 ליוני, בבניין טאוב, קומה 1. תדברנה על פיתוח הקיירה בתחום הפיתוח לאחר הלימודים, הגב’ רות פולצ’ק מייסדת She Codes וגב’ שרי דואק, מאסטרנטית בטכניון המתמחה ב-Machine learning, המקדמת אירועי טכנולוגיה בצפון הארץ.

קרדיט תמונה בראש הפוסט: 3d printer / Shutterstock

כתב אורח

אנחנו מארחים מפעם לפעם כותבים טכנולוגים אורחים, המפרסמים כתבות בתחומי התמחות שלהם. במידה ואתם מעוניינים לפרסם פוסט בשמכם, פנו אלינו באמצעות טופס יצירת קשר באתר.

הגב

1 תגובה on "She Codes: הכירו את קהילת המייקרים בישראל"

avatar
Photo and Image Files
 
 
 
Audio and Video Files
 
 
 
Other File Types
 
 
 
Sort by:   newest | oldest | most voted
בונו
Guest

נרשמתי לפורום של המייקרס קצת פחות משנה לדעתי ובאמת יש שם קהילה איכותית שעזרה לי למצוא את הרכיבים להתחלה. לצערי הזמן לא היה לטובתי והנושא עצמו נושא שעדיין מעניין אותי עומד במקום.

ממליץ לכולם

wpDiscuz

תגיות לכתבה: