כרטיס טיסה לחלל כבר יש, אבל האימונים אולי יגרמו לכם להתחרט

פעם האפשרות היתה נגישה רק לטייסי קרב שעברו אימונים מפרכים, אבל היום כל מה שצריך זה הרבה מאוד כסף. כיצד הופכים לאסטרונאוטים אזרחים? הצצה אל תוכנית האימונים

תמונה: flickr, cc-by, p_a_h

תמונה: flickr, cc-by, p_a_h

הכתבה פורסמה לראשונה במגזין Popular Science ישראל בגיליון 237 שראה אור בינואר 2014 ונכתבה במקור על ידי ג׳ייקוב וורד.

שיגור בני אדם אל החלל שילב תמיד התייחסות מעמיקה ללקויות שלהם. בעבר, ניסו עדיין למצוא אנשים חסרי לקויות. בהתחלה, היו הנבחרים טייסי קרב – רגועים במצבי חירום, מושלמים מבחינה פיזית, מחוסרי ספקות בביצוע הוראות בקרת המשימה. אך כשהחלל יצא מתחומי ההגדרה של יעד צבאי, החלו סוכנויות חלל לאמן מדענים לטוס. הם הוטסו במטוסי קרב כדי לבחון את שיקול הדעת שלהם, עברו מערכת ניסויים בבריכות שחייה תוך כדי ניסיונות לאבחן פגמי ראייה, לב או אופי.

כיום, נעה קטגוריה חדשה של נוסעי חלל לכיוון הסטרטוספרה. לא טייסי הקרב והאסטרופיזיקאים שמתאמנים במשך שנתיים לפחות רק כדי לזכות בהזדמנות לטוס אל החלל, אלא אנחנו, כל שאר בני האדם, עם המזוודות, ה-iPad ומחלת הנסיעות שלנו.

חבר’ה. אזרחים. אנשים רגילים.

כרטיס טיסה לחלל תמורת 95,000 דולר

בזמן הירידה לדפוס, ה-SpaceShipTwo של וירג’ין גלקטיק כבר שרדה את טיסת המבחן הראשונה שלה במאך-1, והמממן שלה, ריצ’ארד ברנסון, מתכנן להיות על סיפונה כשהיא תמריא אל החלל במחצית השנייה של השנה. בינתיים, כבר בתחילת השנה מתוכנן אב-טיפוס של ה-XCOR Lynx לבצע טיסות מבחן; לדברי מנהלי החברה הוא יבצע טיסה תת-לוויינית עם נוסעים זמן קצר לאחר מכן. גם ה-SpaceX יזמה לאחרונה את פיתוחה של חללית הנוסעים שלה.

עד לנקודה הזאת, היה החלל, הגבול האחרון, היה מושג מופשט עבור רובנו – ריק ומושך בצורה מסקרנת מחוץ לתחום עבורינו. עכשיו הוא נמצא בהישג יד. הדמוקרטיזציה של החלל הגיעה.

ישנם, כמובן, גורמי מניעה. הכרטיסים אינם זולים. מושב על חללית של וירג’ין גלקטיק או XCOR עולה בין 95,000$ ל-250,000$, עובדה המגבילה את הגישה לעשירים או למכורים לעניין. ואז, קיימת שאלת הטיסה עצמה. על פי דובר החברה, “בהתבסס על ההערכות והאימונים הראשוניים של החברה, וירג’ין גלקטיק מעריכה שרוב האנשים יהיו מסוגלים לטוס”. אבל טיסה אל החלל דורשת מידה מרשימה של סיבולת אנושית. אני גיליתי את זה בצורה הקשה.

SpaceShipTwo

SpaceShipTwo

ביום קיץ לוהט, בדרום-מזרח פנסילבניה, אני פונה אל הכניסה של מרכז האימונים ומחקר תעופת החלל הלאומי (Nastar – National AeroSpace Training and Research Center), מתקן האימונים היחיד לטיסת החלל המופעל באופן פרטי בארצות הברית. הוא נראה משעמם למדיי; מחסן מוקף במרכזי קניות ובנייני משרדים, אבל הוא אחד המקומות המעטים בהם יכולים אלה השואפים להיות אסטרונאוטים לעבור את מבחני ההמראה והחזרה לאטמוספרה מבלי לעזוב את כדור הארץ.

מרכז Nastar מאמן טייסים צבאיים, טייסים אזרחיים ומועמדי טיסה אחרים ופועל כאולם תצוגה לחברת Environmental Tectonics Corporation (ETC), חברת האם של המרכז ואחת מייצרניות הסימולטורים הגדולות בארצות הברית. כשחיל האוויר של אחת מבעלות הברית רוצה לרכוש סימולטור טיסה, מזמנת ETC את נציגיו לכאן כדי להעיף אותם לכל כיוון. החברה מצאה שוק חדש לשירותיה גם בתעשיית החלל-הפרטית.

עם כניסתי לבניין, אני רואה לאורך אחד הקירות גלריה של מבקרים נכבדים; בהם באז אלדרין וריצ’ארד ברנסון. במורד המסדרון נמצא סימולטור של כיסא מפלט ותא לחץ. בהמשך ממוקמת הצנטריפוגה האדירה שאל תוכה אני מתכוון להיכנס, ולהשתדל שלא להקיא.

בלובי, אני לוחץ ידיים עם ארבעה חבר’ה מלאי תקווה נלהבים הלבושים בחליפות טיסה בצבעי כחול-אדום (על פי טעמם האישי) שהם הביאו איתם. אלה הם מועמדי הטיסה הראשונים מאקדמיית הרקטות של ארצות הברית (USRA – United States Rocket Academy), מוסד שלא למטרות רווח שמחפש ליצור קטגוריה חדשה של חבר’ה פשוטים המוסמכים להיות אסטרונאוטים אזרחיים שיכולים לדלג על האימונים המפרכים בני השנתיים שהאסטרונאוטים של נאס”א צריכים לסבול. ארבעת אלה, שמחזיקים כרטיסים לטיסת ה-XCOR Lynx ב-2014, יהיו בין האסטרונאוטים האזרחיים הראשונים שיעזבו את כדור הארץ. על ידי הימצאותם כאן במרכז Nastar, הם מקווים לסייע בייסוד פרוטוקול אימונים לכיתת האסטרונאוטים החדשה הזאת, ולהגדיר את מערכת המבחנים שיחייבו בבוא העת את המחזיקים בכרטיס טיסה.

תוכנית האימונים לאסטרונאוטים אזרחיים

“זהו הבסיס של תכנית האימונים לאסטרונאוטים אזרחיים”, אומר אד רייט, שייסד את USRA אחרי קריירה במיקרוסופט, והוא המוביל של הקבוצה הזאת היום. “אנחנו מתכננים לקדם אנשים שרוצים להיות מפעילים בחלל, ולא רק תיירי חלל”. רייט, בתחילת שנות ה-50 לחייו עם ראש עגול בצורה כל כך מושלמת, שנראה כאילו נועד מראש להיכנס לקסדת טיסה, מתכנן את המבחן הזה מזה חודשים. הוא מאמין ברעיון טיסות החלל-הפרטיות, והוא חושב שהן יכולות להיות פלטפורמה לסוג חדש של מדע אזרחי.

במהלך הרגעים המעטים היקרים מפז שלהם בחלל, מתכננים ארבעת החברים של USRA לבצע קומץ של ניסויים שנבחרו מבין עשרות פרויקטים שהוגשו דרך האינטרנט. זהו רובד נמוך יותר של מחקר מדעי, מהסוג שיתכן שלא היה עומד בדרישות של נאס”א, אבל עשוי להפיק תועלת אפילו מהזמן הקצר ביותר במסלול לווייני. אבל כדי לעשות את זה, הם יצטרכו קודם להגיע אל החלל בגוף בריא ומוח צלול.

הכיתה שלנו במתקן כוללת כמה תיירי חלל נוספים אחרים, כולל טייס מסחרי שעבורו זוהי חופשת חלומות; מורה למדע במכללה שבשום שלב לא ממש מסביר מדוע הוא כאן, ואשת קשרי לקוחות אירופית של סוכנות תיירות-חלל-פרטית שרוצה לחוות את מה שלקוחותיה יחוו.

בכיתה ליד הלובי, אנחנו עוברים כמה שעות של הדרכה. סווי וונג פאן, כירורג מוטס לשעבר בחיל האוויר של סינגפור, מסביר לנו בשקט את החוקים הבסיסיים של פיזיקה ניוטונית ופיזיולוגיה אנושית, ומסביר שהגוף שלנו מורכב בעיקרו ממים, העוברים דרכו באמצעות מערכת מחזורית השומרת שהוא ימשיך לתפקד. אז אנחנו עוברים לאופן בו חוקי ניוטון – העוסקים במצבי מנוחה ומהירות, תאוצה, כוח שווה והפוך – עלולים להפריע למערכת הזאת בצורה קשה. “כשכוחות G שואבים את הדם מראשו של טייס ומרכזים אותו ברגליו, לדוגמה, הם פוגעים בזרימת החמצן למוח. התוצאה היא איבוד הכרה בהשפעת כוחות G, או G-LOC.

העיניים מתגלגלות לאחור, הגוף נכנס לפרכוסים, הטייס מתעלף – ויש אפילו מעט הזיות” מספר לנו סווי. סימני האזהרה כוללים ראיית מנהרה ועיוורון זמני. “היום אחר הצהריים נצטרך להתנגד ל-G-LOC באמצעות “תמרון נגד לחצי G”. על ידי כיווץ שרירי הרגליים, העכוז ושרירים גדולים אחרים מתחת ללב, ועל ידי נשימה עמוקה ומהירה”, אומר סווי, “אפשר לדחוף את הדם חזרה אל תוך הראש ולא להתעלף, אפילו בזמן שהצנטריפוגה מעיפה אותנו במעגלים בכוח קבוע של 6 G.

מאמן הדיסאוריינטציה. המרחב מתוכנן לחקות סיבובים, צלילות וסיוטים מפרי שיווי משקל אחרים. צילום: קודי פיקנס, מדע פופולארי

מאמן הדיסאוריינטציה. המרחב מתוכנן לחקות סיבובים, צלילות וסיוטים מפרי שיווי משקל אחרים. צילום: קודי פיקנס, מדע פופולארי

עד הצהריים, כבר הייתי מודע לכך שזה הולך להסתיים בכי רע עבורי. לא חלקתי עם המדריכים או חבריי לכיתה את העובדה שאני צאצא של שושלת ארוכה של מקיאים סדרתיים. סבי הקיא מירכתיי הספינה USS United States בדרכו להודו. אבי אוהב לספר לי את הסיפור על כך שהוא הקיא אל תוך שקית הקאה כששכבתי על ברכיו כתינוק. אני הקאתי על סירות, במכוניות ובמטוסים, והיום, אני בטוח, אני אוסיף את הצנטריפוגה לרשימה שלי.

אנחנו נאספים בחדר הצופה אל המכונה האדירה והמסתובבת, שקוטר הקשת שלה לפחות 15 מ’. היא נעה במהירות בלתי אפשרית, כמו פטיש ענק בתנופה מלאה; אך למרות זאת בחדר הזה, במרחק של פחות מתשעה מ’ ממנה, אנחנו אפילו לא מרגישים רטט. צגים שמשדרים נקודות תצפית בתוך קפסולת הצנטריפוגה תלויים על הקירות. עם כורסאות העור והמסכים המרובים, המקום נראה כמו בר ספורט, גם אם הוא בר שבו כל מבקר לובש חליפת טיסה.

אנחנו נחווה היום שני סוגים של כוחות G. הראשון הוא לאורך ציר ה-z, זה שנע למעלה ולמטה. הוא מכונה Gz. כוחות ה-Gz הם אלה שגורמים ל-G-LOC, כיוון שהם מזרימים את הדם מהמוח. הכוח השני הוא Gx, אשר נמתח מהחזה דרך הגב. Gx גורם לפנים להתקלף למעלה ואחורה וגורם לתחושת מחץ על הריאות. אבל בעוד Gx הוא מטרד שצריך לסבול (עד 10 Gx, שאחריו הוא מתחיל לגרום נזק), ה-Gz הוא זה שמדאיג את טייסי הקרב ולגביו הם מתאמנים כדי לפתח התנגדות. אנחנו נעבור ארבעה מבחנים של כעשר שניות כל אחד – 2.2 ו-3.5 Gz, ו-3 ו-6 Gx. המספר הקטן הוא כמחצית ממה שדרוש כדי להגיע אל החלל. המספר הגדול הוא המקסימום שתייר חלל יתמודד איתו במהלך שיגור תת-לווייני. סווי יבחן אותנו קודם במחצית הכוח; אני מניח, שזה כדי שתהיה לנו הזדמנות לסגת מכל העניין.

ואז ריצ׳ארד נכנס ראשון

אני מתבונן בנבדק הראשון הנקשר אל תוך המכונה. ריצ’ארד, הטייס המסחרי, נראה בשנות ה-50 המאוחרות לחייו הרוצה להיות אסטרונאוט מאז שהוא זוכר את עצמו. הוא נראה לחלוטין בלתי מוטרד מהמבחנים שלו. בסוף סיבוב ה-Gx הכבד יותר שלו, הוא דוחף בעליצות כנגד הכוח עם זרועותיו, מחקה את התנועה של שכיבות שמיכה, ואז נכנס חזרה לחדר התצפית לקולות תשואות הנוכחים.

אני מרגיש מעודד מהביצועים של ריצ’ארד. הרי בסופו של דבר, אני צעיר ממנו. אבל אז פיל, מורה למדע במכללה, שנראה קרוב יותר לגילי, מתחיל את תורו בצנטריפוגה. בעוד המבחן נכנס לתאוצה, אני שומע אותו מתלונן על בחילה מבעד למוניטורים. אני הבא התור. אני קם ממושבי עם תחושת חשש בבטן. כשאני מתקרב לצנטריפוגה, פיל מדדה במורד המדרגות ועומד בצורה בלתי יציבה לרגע. אני יכול לראות שהמצח שלו רטוב מזיעה. “אני בסדר”, הוא אומר חלושות, מדבר “דרכי” אל תוך האוויר. אני טופח לו על השכם ועולה במדרגות.

למי מתירים לטוס?

היום, הטבע ונתיב התנועה של תעופת החלל הפרטית מובנת היטב. קחו, לדוגמה, את וירג’ין גלקטיק: כלי טיס נושא חללית שנקרא ה-WhiteKnightTwo יביא את SpaceShipTwo, הנושאת שישה נוסעים, לגובה 50,000 רגל. מרגע שה-SpaceShipTwo תתנתק, יוצת מנוע רקטה היברידי, והחללית תאיץ למהירות על-קולית בתוך שמונה שניות, תימשך בהדרגה לטיפוס אנכי ותגיע למהירות שיא של מאך 3.5 במהלך בעירה של כ-70 שניות. בגובה 328,000 רגל, גבול החלל, תרחף ה-SpaceShipTwo במשך כמה שניות לפני שתפנה את זנבה כלפי מעלה ותחזור אל תוך כוח המשיכה של כדור הארץ, תוך שהיא מפנקת את הנוסעים בנופים מרהיבים של כדור הארץ (ומפעילה עליהם לזמן קצר כוח של כ-6 G). בגובה של 70,000 רגל, הזנב חוזר למיקומו הרגיל, וכלי הטיס גולש לכיוון כדור הארץ במשך 25 דקות נוספות. זמן טיסה מלא: כשעתיים מהעלייה לחללית ועד הירידה ממנה.

אבל בעוד וירג’ין ו-XCOR הוציאו מיליארדי דולרים בפיתוח אמצעי אמין להביא נוסעים אל החלל, נותרות עוד סוגיות רבות המורכבות במידה שווה בלתי פתורות; הראשונה שבהן היא השאלה – למי צריך להתיר לטוס. לנאס”א יש לגבי זה הנחיות קפדניות מאוד: ראייה שניתנת לתיקון ל-6/6, לחץ דם בישיבה מתחת ל-140/90, גובה של 1.57 עד 1.90 מ’ – וזה לפני מבחני ההשרדות במים ורישיון הצלילה. על פי חוקי רשות התעופה הפדרלית האמריקאית לתעופת חלל, חברות חלל פרטיות לא יכולות למכור כרטיסים למי שטרם מלאו לו 18. אבל זו ההנחייה היחידה.

בשלב זה, השאלה אם לבצע את הטיסה תלויה בעיקרה בנוסעים. הסימולטור של מרכז Nastar יכול לסייע בקבלת ההחלטה – אם אתם לא מסוגלים לשרוד עשר דקות בסימולטור, אולי תחשבו שוב אם לקחת את המשכנתא השנייה על הבית כדי לממן את הטיסה. וירג’ין ממליצה כבר עכשיו לנוסעים העתידיים לבצע מבחני שהייה בצנטריפוגה, והדור החדש של מוכרי חבילות החלל שצץ כדי לשרת את תיירי החלל הפרטיים מתחבט בשאלה אם הם צריכים לדרוש את שהיית המבחן מכל הלקוחות.

הסוגייה הבאה שהחברות יצטרכו להתמודד איתה היא האם יש דרך להעשיר את חוויית הנוסעים כשהם מגיעים לגובה 328,000 רגל. האם הם יכולים לקום ולרחף מסביב? מה קורה אם מישהו נכנס למצב חירום רפואי? או צריך ללכת לשירותים? מרכז Nastar, כאחד המתקנים המעטים בעולם עם הציוד לביצוע סימולציית טיסה אל החלל, מציע אפשרות נדירה לחקור את השאלות האלה. “החברות שמשתמשות בנו לאימונים שואלות אותנו מה אנחנו מגלים, כדי להסתייע בנו לענות על השאלות”, אומרת בריאנה הנווד, מנהלת אימוני החלל והמחקר במרכז Nastar.

<<< לכתבה הקודמת של מדע פופולארי: בטוחים שהזבוב שמציק לכם אמיתי?

מעבר לשאלות הכלליות האלה, הפרטים של טיסות חלל הפרטיות עדיין רחוקות מלהיפתר. אם ניקח בחשבון שלתעשיית התעופה לקח שנים כדי לקבוע פרוטוקולים פשוטים ובסיסיים כמו – יישור מושבים, נעילת מגשים במקומם וכו’ – שמתאימים לכולם. וזה לגבי טיסה באטמוספרה של כדור הארץ. בסביבה חסרת משקל, הקאה פירושה סיכון שחתיכות של מזון שעלו מהקיבה יצופו אל תוך פתחי הנשימה שלכם. 100 ק”מ מעל כדור הארץ, איזו דף הנחיות בטיחות יכול לסייע לכם להתגבר על בעיה שכזאת?

ואז הגיע תורי

תמונה: ג׳ייקוב וורד, עורך מדע פופולארי ומחבר המאמר. צילם: קודי פיקנס

תמונה: ג׳ייקוב וורד, עורך מדע פופולארי ומחבר המאמר. צילם: קודי פיקנס

אני נקשר בתוך הצנטריפוגה למושב הטייס, לפני קיר חלק וקמור עליו מוקרנים קו אופק ומדים מדומים. הסיבוב של הצנטריפוגה מתוכנן לעבוד על האוזן הפנימית כדי לגרום למוח להאמין שהאופק הוא היכן שהסימולציה מציגה אותו, אבל האוזן הפנימית שלי סקפטית יותר מהרוב, ואינה מוכנה לקבל את מה שהיא אינה יכולה לראות בעצמה. לפני שהדלת נסגרת, אני יודע שאני הולך למות.

אני רואה שקית הקאה על צד אחד של המושב, אני מוציא אותה כדי לקבוע בדיוק היכן נמצא הפתח. אז אני מנסה לדחוס אותה חזרה אל תוך הכיס שלה, נכשל ונותן לה ליפול אל הרצפה. יש לי דברים חשובים יותר לדאוג להם.

“אתה מוכן?” שואל סווי דרך הרמקולים בתא הטייס. הוא מפקח על הסימולציה מחדר בקרה. “כן”, אני אומר, מנסה להישמע מלא מרץ ובטחון עצמי. הצנטריפוגה מתחילה את הסיבוב ה”עצל” שלה – 1.4 G בלבד, האמורים לחקות טיסה שטוחה בקו ישר. המסך לפניי מראה קו אופק יציב, הרים חולפים מתחתיי. האוזן הפנימית שלי יודעת שמשהו לא בסדר. היא יכולה לחוש שאני למעשה נע בעיגול וכל הזמן שולחת את עיניי לצד שמאל במאמץ לגלות את מה שהיא מכירה בתור האופק האמתי, הנמצא במקום כלשהו מחוץ לקפסולה הזאת. אני צריך להילחם כדי להישאר מרוכז בקו האופק השטוח והמדומה שלפניי. “אני קצת מסוחרר”, אני אומר בחלישות. “בסדר, פשוט תנוח עד שאתה מוכן”, עונה סווי.

בסופו של דבר אני מבין שאני יכול להמשיך להסתבסב ככה כל היום. “זה לא הולך להשתפר”, אני אומר. “בוא נלך על זה”.
התמרון הראשון הוא פנייה חדה לימין, בזווית שנראית לי כ-45 מעלות. כשגופי נשען הצידה, האוזן הפנימית שלי מתחילה לשלוח אותות מרובים. אתה נופל קדימה, היא אומרת. ולימין, היא מוסיפה. יתרה מכך, אתה מוזמן להתחיל לצרוח, היא מציעה. העיניים שלי לא יודעות להיכן להסתכל, ובדיוק כשאני מתחיל להיכנס לפאניקה, האופק מסתובב ומתיישר שוב, ומוסיף התנגשות חדשה של אותות שיווי משקל לתערובת. אחד מארבע המבחנים הסתיים, ואני כבר מרגיש נורא.

“עכשיו אנחנו נעשה את אותו הדבר, אבל ב-3.5 Gz”, סווי אומר. “תזכור לכווץ את השרירים שלך ולקחת את הנשימות העמוקות לסירוגין שדיברנו עליהן”, הוא מוסיף. “שלוש… שתיים… אחת…”

תחושה נוראית

ועכשיו זה יותר גרוע. הפנייה הרבה יותר תלולה, והכל לא בסדר. שוב העיניים שלי לא יודעות לאן להסתכל, אבל זה לא משנה, בגלל שהן מתחילות לאבד את היכולת שלהן לראות. תבניות אדומות ומסתעפות מפריעות מסביב להיקף שדה הראייה שלי. אני מנסה לכווץ את השרירים כדי לכפות על הדם לעלות מעל ללב, ואני מתנשף כמו ילד שחוטף התקפת עצבים, אבל מרכז שדה הראייה שלי מתכווץ. וואו, זה באמת נראה כמו מנהרה, אני חושב. בתוך רגע, אני לא אוכל לראות בכלל.

אז הקפסולה נזרקת הצידה כדי להתיישר, ויש עוד סדרה של אותות סותרים ומבחילים. ה-Gz מאחוריי.

אני מסוחרר וסובל מבחילה, אבל בשלב הזה המוח שלי כל כך עסוק במחשבות של פאניקה ומוות שהוא בחר לקבל את האופק המדומה הזה המוקרן לפניי בתור האופק האמיתי, ואני מתמקד ביציבות שלו בהקלה.

“מוכן ל-Gx?”, שואל סווי. “אוי, אלוהים”, אני אומר. הוא נותן לי לנשום קצת, ואז מגיע הזמן.

שלוש… שתיים… אחת… בום, אני נע בו זמנית למעלה ולמטה, איכשהו – ואז אני בצורה מאוד ברורה נע במהירות היישר למעלה. ההרגשה מלווה בתחושת מעיכה מדהימה, אחת ששולחת את העור מסביב לפי למעלה לכיוון עיניי ומחזיקה אותו שם. עשר שניות חולפות, וההתיישרות מרגישה כאילו אני נופל מבית בקפיצת ראש.

ועכשיו למבחן האחרון של הבוקר: 6 Gx מלאים. הפעם, אם הייתם נותנים לי לבחור בין, למשל, לעבור את המבחן הזה או לירות לעצמי בראש, הייתי בוחר בשני – אם רק הייתי מצליח להרים את היד. אני יכול להרגיש את הגורגרת שלי נופלת אחורה, חוסמת את דרכי הנשימה שלי ונוגעת בצד השני. אני מתקשה לנשום. אני באופן מילולי נמעך, ואני רוצה שזה יפסיק. אפילו בעודי מתיישר חזרה, האוזן הפנימית שלי נמצאת במרד מוחלט, והעיניים שלי מסתובבות בכל רחבי הקפסולה. אני כמעט יכול להריח את החמצמצות של הפסטרמה שאכלתי לארוחת הצהריים. ואז הדלת נפתחת, ועוזרים לי לצאת משם בעדינות.

לא הקאתי. את זה אני יכול לומר בברור. אבל אני חייב לפתוח את הרוכסן של חליפת הטיסה שלי עד למתניים ואני מתמוטט אל תוך הכורסה בטי-שירט הלחה שלי כדי שלא להתעלף. מישהו מביא לי פחית קולה. ואני, שהגיע אל התוכנית הזאת כדי להשתתף ולצפות בשקט, מוצא את עצמי במרכז תשומת הלב. אני זוכה לחצי שעה של טפיחות אוהדות על השכם מחדר מלא באנשים שלא רק שיש להם יותר זמן, כסף ואומץ מאשר לי, אלא שיש להם גם את העמידות הפלאית למה שאני יכול לתאר רק כמחלת נסיעה עזה.

ממקום מושבי על הכורסה, אני צופה בשאר המשתתפים נבדקים בתורם. אישה אחת, מורין, חברה ב-USRA, כל כך נרגשת שהיא כמעט רצה אל תוך הצנטריפוגה. היא עומדת במבחנים בקלות, פרט לדבר אחד: “היי, שקית הקאה פגעה לי בפנים בזמן שהתהפכתי!”, היא אומרת כשהיא יוצאת מהצנטריפוגה.

אני מרים את ידי החיוורת והמיוזעת בהתנצלות חסרת אנרגיה וסוגר את עיניי. אם מבחני ה-Gz וה-Gx היו החימום, האירוע המרכזי של היום הוא סימולציה מלאה של המסע על סיפון ה-SpaceShipTwo. סווי אומר, שהוא ייתן לי לעבור את סיבוב הניסיון כאשר רק מחצית כוחות ה-G הצפויות מופעלות, ואז הוא יכניס אותי למבחן הסופי בכוחות G מלאים.

הוא מציע כמה עצות בזמן שאני נקשר אל תוך המושב. “אל תסובב את הראש “, הוא אומר. אני נשען אחורה על משענת הראש ומנסה להישאר במקום. זה עושה הבדל אדיר, בכך שהתנועות של הצנטריפוגה והראש שלי לא מייצרות אותות מנוגדים באוזן הפנימית שלי.

הקפסולה נוטה ומקפצת בעודה מחקה את תהליך השחרור שלה מהרקטה הראשונית. אני מרגיש כאילו אני נוטה לאחור במושבי. אין לי בחילה, אבל אני מבועת: סימולציית הנוף מציגה לי כמה מהר ורחוק כדור הארץ נופל מתחתיי, עובדה שרק מעמיקה את הפאניקה שאני מנסה כל כך לשלוט בה.

שווה את הסבל?

בנקודת שיא הגובה, במקום שתחושת חוסר המשקל מתרחשת, הכל הופך לשקט, ואני זוכה לנקודת מבט מסתובבת לאיטה של כוכב הלכת. “על מה אני מסתכל?”, אני שואל. “זאת לוס אנג’לס”, אומר סווי. בעוד ה”חללית” מסתובבת, אני מבין שאני יכול לראות את אזור מפרץ סן פרנסיסקו בחלק העליון של הנוף שלפניי. בעוד קול רובוטי סופר לאחור את רצף הכניסה מחדש לאטמוספרה, אני מדמיין את אישתי באוקלנד, רודפת אחרי בתי מסביב לחצר האחורית שלנו. אסטרונאוטים בהליכות חלל דיווחו פעמים רבות על תחושה של אחווה אופורית עם הכוכבים, היקום והכול – שמובילה לאי-רצון מסוכן להיכנס חזרה אל תוך מעבורת החלל. לי יש את הדחף ההפוך: תחושה שאני רחוק בצורה בלתי אפשרית מהבית ורצון אדיר להיות שם באופן מיידי.

הצנטריפוגה מתחילה לבצע סימולציה של רצף שואג ורועד של כניסה מחדש לאטמוספרה, תחושה פחות חמורה מהשיגור אך מבעיתה באותה מידה, ולבסוף אנחנו מתיישרים בגובה 50,000 רגל, שם הסימולציה מסתיימת. “אתה מוכן לסימולציה המלאה?” שואל סווי. אני צריך לחשוב לרגע. אני מסוחרר, מבוהל ומותש לחלוטין. אני רוצה להעביר את עצמי את החוויה בכוח הרצון, אבל אני גם לא רוצה להקיא בתוך הצנטריפוגה שחבריי לכיתה שילמו כסף טוב להשתמש בה. “לא”, אני אומר לסווי. ובזאת, אני פורש מהמסלול שאמור להכין אותי להיות אסטרונאוט אזרחי.

בעוד המטוס בדרך הביתה שואג על מסלול ההמראה בשדה התעופה של פילדלפיה, אני מוצא את עצמי מחשב את ה-Gx (לא יותר משניים, אני מחליט), ובעודנו פונים כלפי מעלה ואז לימין, אני יכול לחוש Gz מתגנב אל תוך התערובת. אני מרגיש את הדם נמשך בעדינות לכיוון רגליי, למרות שאני יודע שזה לא מספיק כדי לשאוב אותו מהמוח.

חשוב מכל, אני פתאום מודע לפקעת הטכנולוגית שמפצה על הרגישות של הגוף לכל אלה. לחץ האוויר בקבינה הוא בראש מעייניי כרגע. עשרת אלפים רגל, מתברר, הוא לא רק גובה שאחריו אפשר להפעיל מכשירים חשמליים ניידים. הוא גם הגובה בו נוסעים מתחילים להזדקק לסיוע באספקת חמצן. ב-32,000 רגל, גובה השיוט שלנו, אף אחד על המטוס לא היה יכול לתפקד למשך יותר מ-15 שניות בלי תערובת החמצן שהוחדרה לקבינה שלנו. אחרי זה, היינו מתחילים להתעלף ולמות.

ועל אף זאת, אני נשען לאחור ומתחיל לצפות בסרט, סמוך ובטוח שהמערכות סביבי ישמרו אותי בחיים. הרי בסופו של דבר, מיליוני אנשים טסו לפניי.

זה מה שיידרש כדי לבסס את האמון בטיסות חלל פרטיות? מיליוני אנשים שיטוסו לפנינו? מאות אלפים? אלפים? איכשהו, זה נראה בלתי אפשרי, שמספר המתנדבים הנדרש מוכן להתמודד עם בחילה – או גרוע מכך – כדי לראות את הכוכבים 100 ק”מ קרוב יותר ממה שאנחנו יכולים לראות אותם מהקרקע. ללא ספק, רייט וקבוצתו אינם מפחדים, והם מונעים על ידי רצון של חיים שלמים לחוות את החלל מיד ראשונה, ויש להם יכולות פיזיות שלי פשוט אין. אני מאחל להם כל טוב. אם הם יצליחו, הם יגדירו מחדש את המשמעות להיות קרוצים מהחומר הנכון – ובתקווה הם יסללו את הדרך למדע חלל אזרחי תוך כדי כך. אבל בעוד מקומם עשוי להיות בין הכוכבים, מקומי, גיליתי, הוא ממש כאן על כדור הארץ.

ג’ייקוב וורד הוא העורך הראשי של מדע פופולארי העולמי.


אוהבים מדע ולא מקבלים מספיק ממנו בגיקטיים? Popular Science ישראל וגיקטיים יוצאים בשיתוף פעולה במיוחד במסגרתו יוכלו 100 הגולשים הראשונים להנות מגיליון חינם של Popular Science במתנה, ללא כל התחייבות.  לפרטים נוספים

Avatar

מדע פופולארי

הגב

2 תגובות על "כרטיס טיסה לחלל כבר יש, אבל האימונים אולי יגרמו לכם להתחרט"

avatar
Photo and Image Files
 
 
 
Audio and Video Files
 
 
 
Other File Types
 
 
 

* היי, אנחנו אוהבים תגובות!
תיקונים, תגובות קוטלות וכמובן תגובות מפרגנות - בכיף.
חופש הביטוי הוא ערך עליון, אבל לא נוכל להשלים עם תגובות שכוללות הסתה, הוצאת דיבה, תגובות שכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של Geektime, תגובות שחורגות מהטעם הטוב ותגובות שהן בניגוד לדין. תגובות כאלו יימחקו מייד.

סידור לפי:   חדש | ישן | הכי מדורגים
ניר
Guest

מרתק
אני בין שלושים וקצת, אין לי את הסכומים הללו כלל וכלל.
אולי בעוד 20 שנה זה יעלה כמו 10000 דולר, ואז יש סיכוי שאני אקח גם את הילדים…
משהו לחלום עליו!

שי
Guest

כתבה ענקית!
תודה :)

wpDiscuz

תגיות לכתבה: