סאלי וחצי: הסרט Uncharted הרבה פחות גרוע ממה שחשבתם, אבל תלוי מי אתם

עם הרבה יותר מדי סיפורי רקע והסברים, העיבוד הקולנועי של אנצ׳רטד לא מצליח ללכוד את הקסם של המשחק המקורי, אבל השליש האחרון שלו מצליח לפצות על לא מעט בעיות

יש לא מעט משחקים שתוך כדי שאתם משחקים בהם, אתם אומרים ״וואו זה יכול להיות סרט מעולה״, כמו למשל Bioshock, The Last Of Us, Half Life, God Of War ו-Borderlands. אבל אז יש משחקים שהם פשוט כבר סרט, שהפך למשחק, שיכול להפוך לסרט. כזו היא סדרת משחקי Uncharted (אנצ׳רטד) המופתית שכל כולה היא חגיגה של פעלולים מוגזמים, הרפתקאות, נופים מדהימים ודמויות מבדרות. ולכן כבר ב-2007 מעריצי הסדרה של Naughty Dog מחכים שמישהו ירים את הכפפה, ויצור את הסרט שיביא את הרפתקאותיו של גנב האוצרות, ניית׳ן דרייק, ישירות אל המיינסטרים. רק קחו את התסריט של המשחק הראשון, תתבלו עם קצת עריכה נכונה, ויש לכם סרט אקשן שובר-קופות מושלם בטעם של פעם.

אבל דווקא הסרט של Uncharted, כמו רוב האוצרות שדרייק מוצא במשחקים, מרגיש מקולל. במשך 14 (!!) שנות פיתוח של הסרט, 8 (!) במאים שונים התחלפו, עשרות תסריטים נגנזו ורק מארק וולברג אחד נדבק לחוזה שלו מ-2010 כמו דבק אפוקסי. עכשיו, בשנת 2022, אחרי שסדרת המשחקים הסתיימה, אנצ׳רטד יצא סופסוף לאקרנים. היה שווה לחכות יותר מעשור?

לא מכירים את משחקי המקור? עדיף שכך


עד כמה שאנצ׳רטד היא סדרת משחקים מצוינת ואהובה, אני מאמין ש-95% ממי שילך לראות את הסרט החדש מעולם לא שמע על המשחקים, ומגיע נקי לחלוטין. אז נתחיל איתכם: אנצ׳רטד בעצם מתחיל את סיפורו של ניית׳ן דרייק (טום הולנד), ברמן צעיר (נראה לי לפחות שזה כל מה שהוא עושה) וכייס מקצועי שמקבל הצעה מפתה מסאלי (מארק וולברג), צייד עתיקות מזדקן עם קשר מסתורי לעברו של אחיו הנעדר של ניית׳ן, סאם. ביחד הם יוצאים לחפש אוצר בן 500 שנים ששווה מיליארדים, כשבמקביל, אספן עשיר מרושע (אנטוניו בנדרס) רוצה להניח את ידיו על האוצר מסיבותיו שלו.

גם אם ננקה הצידה את כל הרושם של סדרת המשחקים, אנצ׳רטד הוא לא סרט ״טוב״. הוא סרט ״כמעט טוב״ ויש לכך לא מעט סיבות: אנצ׳רטד עובר על אחד החוקים החשובים ביותר בעולם התוכן: Show, Don't Tell. והסרט הזה מאוד, אבל מאוד אוהב לספר הכל. דמויות אוהבות לציין כאן את המובן מאליו, ולפעמים אפילו לתאר דברים שנראה בעוד שוט אחד ברגע שהמצלמה תיפתח – מילה במילה. כולם אומרים את מה שהם חושבים, ושום דבר כאן לא נשאר לדמיון או לפרשנות שלכם – וזה פשוט אומר שאנצ׳רטד מנסה לפנות למכנה המשותף הנמוך ביותר, ולוודא שגם אחרון התינוקות בקהל יוכל להבין כל דבר שקרה.

הבעיה הנוספת של הסרט, שקשורה לאותה מחלה של Show, Don't Tell, טמונה בעובדה שניית׳ן דרייק, עד כמה שטום הולנד הוא חמוד כי הוא טום הולנד, הוא פשוט חסר אישיות לחלוטין. אין לו כריזמה, אין לו שובבות, אין לו אפילו איזה קוליות או שאפתנות מיוחדת. בשביל לתקן את הבעיה הזאת, אנצ׳רטד מרגיש צורך לספר לנו את סיפור המקור של ניית׳ן על אף שכמעט ואין לו רלוונטיות לעלילה והוא לא מספר לנו כלום על הדמות.

תחשבו רגע על אינדיאנה ג׳ונס הראשון (וכן, ברור שמכאן ההשפעה גם לסדרת המשחקים). האם הייתם חייבים לשמוע את ה-Origin Story של אינדי בסרט הבכורה? לא. האם תהיתם למה הוא הפך לחוקר עתיקות וממש רציתם לראות את מערכת היחסים עם המשפחה שלו? לא. ואתם יודעים למה? כי כל שאר הסרט היה מספיק מעניין כדי להחזיק את… הסרט. האישיות של אינדי קופצת מכל סצינה כי הסרט טורח להראות לנו את האישיות שלו, ולא לספר לנו פרטים עליו כדי שאולי משהו יתפוס אותנו.

במידה מסוימת, האישיות של ניית׳ן עוברת מסיבה לא ברורה לסאלי, שבעקבות התחייבויות חוזיות, כולנו נתקענו עם מארק וולברג. וולברג מעולם לא היה שחקן טוב או חינני, אבל כאן הוא פשוט מרגיש כמו Skin לא נכון שהולבש על דמות אחרת לגמרי. חלק נכבד מהבדיחות של סאלי וניית׳ן סובלות מגילנות שפשוט לא מתלבשת על וולברג. אני לא יודע איך לספר לכם את זה, אבל וולברג הוא בן 50, ולמרות שבעזרת קסמי הוליווד הוא נראה מצוין וצעיר בדיוק כמו לפני 10 שנים, הסרט מתייחס אליו כאילו הוא בגיל השלישי – וזה פשוט לא עובד כאן. הסיבה לכך שוולברג נמצא כאן על אף חוסר ההתאמה המשווע טמונה בעובדה שהוא לוהק לפני יותר מעשור לתפקיד דרייק – אז זה בהחלט היה יכול להיות גרוע יותר, אבל הייתי שמח לראות כאן שחקן מבוגר, חביב ובעיקר מוצלח יותר מוולברג שהיה תופר את הסיפור בצורה טובה ומעניינת יותר.

photo by: Clay Enos

מי שכן עובדת כאן נהדר היא סופיה אלי בתפקיד קלואי פרייז׳ר. פרייז׳ר היא גנבת צעירה שחוברת לסאלי ודרייק ויוצאת איתם לרוב המסע. הפלא ופלא, הסיבה לכך שהיא דמות מסקרנת ומעניינת בפחות או יותר כל רגע שהיא על המסך, היא שאנחנו לא מבזבזים זמן על סיפור הרקע שלה, אלא על פיתוח הדמות שלה (לעאזאל, ״אנצ׳רטד״. למה אתה חושב שאני צריך לשמוע ולראות את סיפור הרקע של הרשע הגנרי של הסרט הזה?).

השליש האחרון שווה את ההמתנה

למרות שהמון דברים לא עובדים בו, אנצ׳רטד הוא סרט מבדר באורך שפוי (פחות משעתיים! הידד!), שהדרך העיקרית שלי להגדיר אותו היא: ״סרט טיסה מושלם״. זה מהסרטים האלו שאתם תשכחו דקה אחרי שיצאתם מהאולם, והמקום היותר נכון שלהם הוא ככל הנראה בנטפליקס, או כאמור, במערכת הבידור של מטוס. יש בו לא מעט בדיחות שלא עובדות, כמה בדיחות שכן עובדות, ומספיק אקשן כיפי (ללא חוקי כוח משיכה) כדי להשאיר אתכם מבודרים. אבל עכשיו, מוגלגים, הגיע זמנם של הקוסמים האמיתיים.

עוד סיפורים כאלו מחכים לכם עכשיו עוד סיפורים כאלו מחכים לכם עכשיו בערוץ העדכונים הרשמי של גיקטיים

חובבי המשחק עומדים להזדעזע, אבל יש אבל

הסיבה שהמשחק Uncharted: Drake's Fortune כל כך מתאים להפוך לסרט, היא שהוא כולו סוג של מחווה גדולה לסרטי ההרפתקאות שכולנו גדלנו עליהם. הוא לא הביא סיפור יוצא דופן, אלא דמויות מוצלחות עם טקסטים נפלאים ואקשן שומט לסתות שגרם לי לקפוץ מהספה בהתרגשות. ואנצ׳רטד הראשון לא היה צריך לספר לנו את סיפור הפיכתו של דרייק לגנב עתיקות, הוא פשוט הצניח אותנו ללב האקשן ונתן לניית׳ן דמויות מספיק מעניינות שיכולות לשחק פינג-פונג מילולי האחת עם השניה כדי לייצר לגרום לנו להתאהב בהן. שזה גם מה שעושה סרטים כמו אינדיאנה ג׳ונס לכל כך איקוניים.

במידה מסוימת, Naughty Dog עשו כאן את העבודה בשביל אולפני סוני, וכל מה שסוני הייתה צריכה לעשות זה לקחת את התסריט של המשחק הראשון, ולהמיר אותו למסך הגדול עם קצת עבודת עריכה, עבודת ליהוק מדויקת ואפקטים מספיק מוצלחים. אבל לאורך העשור הקודם היה די ברור שמישהו לא נותן לזה לקרות, והסרט אנצ׳רטד מרגיש כמו סלט אחד גדול.

Photo by: Clay Enos

חובבי המשחקים יגלו שבמקום להתמקד באחד מ-4 הסיפורים המוצלחים של המשחקים הקודמים, כאן הוחלט לעשות שייק של מיטב הסצינות מכל 3 המשחקים האחרונים, כשכמעט אף אחת מהן לא מבוצעת טוב, והדבק האמיתי של 4 המשחקים, שהוא דמותה של הלנה (אהובתו האמיתית של דרייק), נעדר לחלוטין מהסרט. יש לכם כאן את סצינת המכירה הפומבית מהמשחק ה-4, ההיכרות המעמיקה עם קלואי מהמשחק ה-2, מערכת היחסים עם סאם מהמשחק ה-4 וכמובן סצינת המטוס מהמשחק ה-3 – שתגרום פה לסדרת ״מהיר ועצבני״ להיראות כמו סרט ניאו-ריאליסטי בהשוואה למדע הבדיוני שהולך כאן.

בזמן שהסרט הזה מתעקש להראות לנו כל פרט על העבר של ניית׳ן במקום לזרוק אותנו ישר לאקשן, המשחקים חיכו עם סיפור הרקע למשחק ה-3 וה-4, ופיצלו את סיפור ההיכרות עם סאלי (שבוצע בצורה הרבה יותר חכמה במשחק) ואת סיפור הרקע של סאם (שבוצע בצורה הרבה יותר חכמה במשחק). אז נכון שלמשחקים יש יתרון ענק על הסרטים שטמון בעובדה שהם נמשכים על גבי כמה שעות ויכולים לספר סיפור מרווח הרבה יותר, אבל כל הסלט שנעשה בסרט הזה מרגיש כמו כניעה מראש של היוצרים שלו שמבינים שאין כמעט סיכוי לסרטי המשך, ולכן בואו נזרוק את כל הדברים הטובים שיש לסדרה הזאת להציע לסרט אחד.  לפעמים נראה שהסרט עצמו לא מאמין לסיסמה של דרייק: ״Sic Parvis Magna״, או ״הצלחה מהתחלות קטנות״.

ניית׳ן דרייק של הסרט לא מחזיק באף אחת מהתכונות של ניית׳ן דרייק שאתם אוהבים מהמשחק. הוא לא מצחיק, הוא לא משעשע, הוא לא כריזמטי והוא בעיקר לא מגניב בשום צורה שהיא. אין כאן את דמות ה-Wise-Ass Loveable Thief שהפך אותו לכל כך אהוב, ולמען האמת יש לו אפילו כמה רגעים כמעט בלתי נסבלים בתחילת הסרט והמון חוסר היגיון סביב הדמות שלו: אם החלטתם להראות לי כל פרט על העבר שלו, למה אתם לא מסבירים לנו למה ברמן צריך להיות כל כך בכושר, מומחה בפרקור וגם יודע לירות בנשק – אבל גם לא להיבהל מגופות.

photo by: Clay Enos

הסרט כן מכיל כמה קריצות די מספקות למי ששיחק במשחקים שגרמו לי לחייך (מתחת למסיכה), ולמרות זאת, באופן כללי, אי אפשר שלא להתאכזב מהעובדה שחומר המקור היה כל כך אופטימלי לעיבוד לסרט, ושזו התוצאה שקיבלו אחרי כל כך הרבה שנים.

אבל, וזה אבל ענק. אז מגיעה המערכה האחרונה של הסרט. מהרגע שהסרט חוזר שוב לסצינת המטוס, פחות או יותר כל סיפורי הרקע מפסיקים ואנחנו עוברים לדבר האמיתי שמרגיש כמו מה שציפיתם מסרט של אנצ׳רטד: האקשן סוחף ויצירתי יותר, הדמויות משעשעות יותר, האפקטים טובים יותר ואפילו הנעימה המקורית של המשחק נשמעת סופסוף (במקום הנעימה שנבחרה לסרט הזה, שנשמעת כמו המעברון של צבי הנינג׳ה). ברגע שטום הולנד לובש את אביזר צלמי החתונות שכל כך מאופיין עם דרייק, הוא כמעט הופך למה שנראה כמו הכפיל של דרייק הצעיר. הוא מטפס כמוהו, נלחם כמוהו, מדבר כמוהו ופשוט מתנהג כמו הדמות שכולנו אוהבים.

אפילו סצינת האפטר-קרדיטס נותנת פי אלף יותר אישיות ועניין לדמויות של סאלי ודרייק מאשר כל שני השלישים הראשונים של הסרט, וגורמת לכם אמנם לצאת מאולם עם חיוך לא קטן, אבל עם תחושת החמצה שתלווה בשאלה ״רגע, למה בעצם זה לא היה כל הסרט?״. רק כשהסרט באמת מתמסר לדמויות שהוא בקושי בנה כאן ונותן למעשים שלהן להגדיר אותן, ולא למילים שלהן או לסיפורי הרקע שלהן, אז הוא מרגיש כמו סרט אמיתי ומחווה סבירה למה שהפך את סדרת המשחקים לכל כך בלתי נשכחת. אני אפילו מרגיש מעט יותר אופטימי בנוגע לרעיון של סרט המשך שבו הדמויות כבר נמצאות בנקודה שבה רצינו לראות אותן ושהן יכולות לזרוח בה, אבל בחייאת – רק תעיפו את מארק וולברג ותנו לנו סאלי ראוי. מגיע לנו יותר.

עידן בן טובים

נולד עם ג׳ויסטיק ביד. יש לו הרבה יותר מדי גאדג׳טים והרבה פחות מדי זמן פנוי כדי לשחק עם כולם. בעל פטיש לא מוסבר לביצוע קליברציות לסוללות של מכשירים. כשהוא לא עסוק בלכתוב על טכנולוגיה, הוא אוהב לדבר עליה, והרבה

הגב

3 תגובות על "סאלי וחצי: הסרט Uncharted הרבה פחות גרוע ממה שחשבתם, אבל תלוי מי אתם"

avatar
Photo and Image Files
 
 
 
Audio and Video Files
 
 
 
Other File Types
 
 
 

* היי, אנחנו אוהבים תגובות!
תיקונים, תגובות קוטלות וכמובן תגובות מפרגנות - בכיף.
חופש הביטוי הוא ערך עליון, אבל לא נוכל להשלים עם תגובות שכוללות הסתה, הוצאת דיבה, תגובות שכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של Geektime, תגובות שחורגות מהטעם הטוב ותגובות שהן בניגוד לדין. תגובות כאלו יימחקו מייד.

סידור לפי:   חדש | ישן | הכי מדורגים
תמוס עמם
Guest

סרט לגיימרים בתולים

מורן
Guest

אוף איזה מבאס לקרוא.. אנצ'רטד זה המשחק שהכי אהבתי וחיכיתי כל כך הרבה זמן לסרט, ועכשיו בכלל לא בטוח שאלך לקולנוע…. הייתי מאוהבת עד כלות בניית'ן דרייק וחשבתי שהוא הכי דומה לניית'ן פיליון אבל הוא כבר מאוד מבוגר לתפקיד… אולי הוא היה מתאים להיות סאלי

someone
Guest

אני ראיתי את הסרט והוא היה טוב אבל הוא צריך לצאת להרפתקאות עם סאם ולא עם סאלי

wpDiscuz

תגיות לכתבה: