הצצה לתעשייה הרובוטית הסופר מתקדמת של יפן

היפנים אוהבים רובוטים, שום דבר חדש עד לפה. אלא שבשנים האחרונות הקפיצה הטכנולוגית במדינה כבר מציבה אותנו ממש בעתיד. הצצה

הרובוטיקאי והאמן הירושי אישיגורו בונה אנדרואידים שייראו דומים מאוד לבני אדם - כולל בדמותו (תמונה:מדע פופולארי)

הרובוטיקאי והאמן הירושי אישיגורו בונה אנדרואידים שייראו דומים מאוד לבני אדם – כולל בדמותו (תמונה:מדע פופולארי)

הכתבה פורסמה לראשונה במגזין Popular Science ישראל בגיליון 247 שראה אור בנובמבר 2014 ונכתבה במקור על ידי אדם פיורה.

הקהל היפני יושב שקט ורציני בעוד הדמות שעל הבמה מפנה את פניה מכוכבת ההצגה שלצידה, מתיישבת שחקנית על הרצפה לפני שולחן קטן. היא מרכינה את ראשה, ואז פונה אל הקהל במבט שהוא גם חסר הבעה וגם בלתי קריא, אך בו בעת משדר איכשהו תחושה של דאגה תהומית. משהו כאן מאוד לא בסדר.

התאטרון המואר באור עמום באחד הפרברים בפאתי טוקיו, עמוס בזוגות צעירים בדייט, אניני תאטרון מבוגרים, ואפילו כמה בני נוער, שנדחסו כולם אל תוך הבניין הרעוע כדי לזכות במבט חטוף על העתיד, כפי שחוזה אותו המחזאי והבמאי אוריזה היראטה. הם נכנסו במצב רוח מרומם, מקשקשים וצוחקים. אבל עכשיו הם יושבים, מהופנטים בדממה.

הדמות שמשכה אליה את תשומת הלב היא רובוט בגובה 90 ס”מ עם ראש פלסטיק גדול מדיי שמזכיר במקצת בובת Kewpie. הוא אחד משני הרובוטים המשתתפים בהצגה. השני התגלגל באותו הרגע מהבמה, לבוש בסינר עם הדפס פרחוני. “אני מצטער”, אומר הרובוט, ומרים זוג עיניים עגולות אל השחקנית. “לא מתחשק לי לעבוד… בכלל”.

הרובוט מדוכא.

בהצגה I, Worker, של היראטה, רובוטים לא רק מכונות מכניות שיכולות לשאוב אבק ולייצר גאדג’טים; יש להם רגשות, התפתחות שמייצרת אתגרים לרובוטים ולבעליהם. המחזה מנסה להתמודד עם השאלה כיצד לנווט מערכת יחסים שכזאת – מה קורה כשגם הבעלים וגם המשרת נכנסים לדכאון? זהו מצב בידיוני, אבל החזון של היראטה משקף מציאות מתהווה ביפן. שם, מדענים וקובעי מדיניות חוזים לרובוטים תפקיד חדש בחברה: כעמיתים, מטפלים ואפילו כחברים שלנו.

הרובוט המדוכדך נקרא טאקאו, ועד סוף ההצגה, ברור שהוא לא היחיד שיש לו בעיות. הגבר בבית מובטל ומתהלך יחף; תמונת פורטרט של עייפות תהומית. בשלב מסויים, אישתו, איקיו, מתחילה לבכות. טאקאו מתקשר את ההתפתחות הזאת עם עמיתו הרובוט מומוקו, והשניים דנים מה לעשות בנידון. “אתה אף פעם לא אמור להגיד לאדם להתעודד כשהוא מדוכא”, אומר טאקאו, שהוא בעצמו לא הצליח להתעודד כשהאיש ניסה מוקדם יותר לשמח אותו עם שיר הנושא של הסרט רובוקופ. מומוקו מסכים: “בני אדם הם קשים”.

זה לא הדיאלוג העמוק ביותר. אבל בעולם בו בני אדם ורובוטים חיים זה לצד זה, הוא גם לא תמוה במיוחד. למה שרובוטים לא יקחו אתנחתא כדי לשקול את החולשות של האנושות? בעוד הקהל יוצא מהתאטרון, הם פונים ולוחשים זה לזה, מרגישים בנוח בקשריהם האישיים. עלה בדעתי, שבמשך 30 הדקות האחרונות, הרגשתי קשר דומה, במידה מסויימת עם טאקאו – מכונה בערך בגודל ובמראה של פח אשפה אופנתי במיוחד. אפילו הרגשתי כלפיו אמפתיה. העתיד המוזר שבאתי ליפן כדי לראות כבר כאן.

הבעת רגש ממש

ג’מינויד F ישבה בקדמת החדר כמו נערה לפני הופעת הבכורה שלה בחברה, ידיה נחות בעדינות בחיקה ושיערה השחור הארוך נשפך במורד סוודר ירוק ורך. היא ממצמצת מידי פעם והחזה שלה עולה ויורד בקצב קבוע; היא סורקת לאיטה את החדר, כאילו בחיפוש אחר חבר בצידו השני של אולם נשפים צפוף. כשעיניה פוגשות את עיניי, יש בהן הבזק של זיהוי, ולרגע הקט ביותר, אני מרגיש כאילו ג’מינויד F יכולה באמת לראות, ואולי היא אפילו מכירה אותי.

אז עיניה ממשיכות הלאה, והקסם מתפוגג. במקום להרגיש קשור, אני מרגיש דחייה. יש משהו נוקשה ואיטי מידיי בתנועה של ג’מינויד F, כאילו שהיא זומבי. “הרובוטית הזאת דומה מאוד לבן אדם בהשוואה לאחרים”, אומר הירושי אישיגורו, הרובוטיקאי שיצר אותה. “אבל היא לא מושלמת”.

תמונה: מדע פופולארי

תמונה: מדע פופולארי

אישיגורו, אמן שהפך למהנדס, עובד בקצה הקיצוני של הרובוטיקה וצבר מוניטין בשל יצירות דומות בצורה מפחידה למציאות. יש לו איכות אוונגרדית שמזכירה את יוקו אונו. למרות שאנחנו בתוך אולם, הוא מרכיב משקפיים כהים וג’קט עור שחור (בחוץ חום איימים). הוא הבריש את שיערו לתסרוקת נפוחה שיורדת לכתפיים ומזכירה את בטהובן. אם לא בשל תנועותיה הציפוריות המזדמנות של ג’מינויד F, אפשר היה לטעות ולחשוב שהמעבדה של אישיגורו באוניברסיטת אוסקה היא גלריה של פסל מוזר. שחזור מושלם של ביתו בגיל ארבע, עם לחיים שמנמנות ושמלה קיצית, עומד בארון תצוגה מזכוכית. רובוטים אחרים בגדלים וצורות שונים בוהים קדימה במבט קפוא וזגוגיתי.

במשך חלק גדול מהקריירה שלו, חקר אישיגורו את הרגשות המנוגדים שמעוררים רובוטים, כמו החיבה והדחייה שהרגשתי זה עתה כלפי ג’מינויד F. הוא אומר שזהו חוסר ההתאמה בין המראה והתנועות של האנדרואיד שיוצרים את “עמק המוזרות“. המונח, אותו טבע הרובוטיקאי היפני מסהירו מורי בשנות ה-70, מתאר את הפחד שנגרם על ידי רובוט כמעט נראה אנושי, אבל אינו מצליח לעשות את זה בצורה מלאה. כשרובוט נראה כמו בן אדם, אנחנו מצפים ממנו באופן תת מודע שינוע בקלות ובמהירות של אדם. כשהוא אינו עושה את זה, אומר אישיגורו, המוח שלנו מעביר הודעת שגיאה, חתימה עצבית שהוא מאמין שהוא ושותפיו הצליחו לזהות באמצעות שימוש ב-fMRI. זה רק עניין של זמן לפני שהטכנולוגיה, בתצורה של מפעילים טובים יותר, תוכל לשחזר תנועה אנושית בצורה חלקה, אומר אישיגורו, לפתור את חוסר ההתאמה הזה – ולבטל את עמק המוזרות באופן מוחלט.

אבל מה שמעניין את אישיגורו יותר הוא הדרך שבה ג’מינויד F מעוררת את התגובה הראשונה, הארעית יותר – האשליה שהיא חיה. יש לה את מה שאישיגורו מכנה סונזאי-קאן, או נוכחות. “המטרה שלי היא לא רק ליצור רובוט דמוי אדם”, אומר לי אישיגורו, “אלא להבין איך ליצור את התחושה של הנוכחות. מה היא נוכחות? אני רוצה להבין מה זה בן אדם, ומה זה דומה לבן אדם”.
אישיגורו מצביע לכיוון רובוט שיושב בקרבת מקום. הוא קטן קומה – גובהו מעט מעל 60 ס”מ ומשקלו שלושה ק”ג בלבד – וברור שהוא לא אנושי: יש לו שני גדמים במקום ידיים ופלג גוף תחתון בצורת ראשן. אבל יש לו גם עיניים מלאות הבעה בצורה מפחידה, והוא עטוף בחומר סיליקון שמרגיש חלק וגמיש, כמו עור אנושי. אישיגורו אומר שהוא יכול להתחיל ליצור סונזאי-קאן גם אם הוא יצליח להפעיל אפילו שניים בלבד מהחושים שלנו. הרובוט הזה הצליח לא פעם להוציא אנשים משלוותם, הוא אומר – עד שהם מחבקים אותו. אז תחושת הדחייה שלהם נעלמת.

חבר כמעט אמיתי

רובוטים עם סונזאי-קאן יכולים לעזור לפוגג בדידות, מאמין אישיגורו, על ידי כך שהם מספקים ממלאי מקום פיזיים לחברים וקרובי משפחה מרוחקים. הם גם יכולים לשמש כשלוחה של עצמנו. אישיגורו כבר ניסה לשלב אנדרואיד בחייו על ידי יצירת העתק מדוייק של עצמו מסיליקון ואפילו העניק לו שיער משיערו שלו עצמו. הוא לפעמים משתמש בתאום שלו כדי להעביר הרצאות מרחוק. לפני כמה שנים, התחיל אישיגורו לדאוג שהדימיון ביניהם יתחיל להתפוגג עם התבגרותו, לכן הוא עבר ניתוח פלסטי וטיפולי תאי גזע כדי להבטיח שהדימיון ימשך.

אחרי שהוא סיפר לי את זה, שאלתי אם הוא באמת מאמין בשאלה שהוא מציג פעמים רבות בפני הקהל שלו: “מי מאיתנו יותר אני, הרובוט או הגוף שנולדתי איתו?” כמובן שאתה האישיגורו האמיתי, עניתי.

“למי מאיתנו יש מאפייני זהות חזקים יותר?” הוא עונה בשאלה. “הניחוש שלי הוא שלאנדרואיד. בלי האנדרואיד, לא היית בא הנה”.
אבל מה בנוגע למודעות?, אני לוחץ הלאה.

“מה היא מודעות?” הוא שואל. “אתה יכול להראות לי את המודעות שלך?”

בני אדם הם מטבעם יצורים חברתיים. זאת המורשת האבולוציונית שלנו. ללא נטייה מולדת להזדהות ולהתחבר עם אחרים כמונו, המין שלנו היה נכחד מזמן. בימי קדם, צדנו, בשלנו והדפנו טורפים יחד. עד היום אנחנו לומדים מאחרים. אנחנו חולקים משימות ומחליפים כסף תמורת שירותים. אבל החברה מכילה יותר מזה בלבד. בלי אהבה, בלי חיבה וחברות, בלי היכולת לחגוג ולהתאבל, החיים פעמים רבות מרגישים חסרי משמעות. ידוע שבידוד קיצוני יכול לגרום לבני אדם לצאת מדעתם.

בשנים האחרונות, מספר גובר של חוקרים הראו שהפיכת רובוטים לחברתיים יותר – יצירת תחושה שהם בעלי מודעות יותר מאשר סתם מכונה – יכולה לשפר בצורה משמעותית את האופן בו אנחנו עובדים איתם. פעילויות מסויימות, הם טוענים, אנחנו מבצעים פשוט טוב יותר כשאנחנו נמצאים בנוכחותו של מישהו שתומך בנו וחולק את המטרות שלנו. ביפן, רובוטיקאים לוקחים את הרעיון צעד נוסף קדימה. האם החיים לא פשוט מתוקים יותר כשאנחנו בחברת מישהו אחר? למה להיות לבד, הם שואלים, כשאנחנו לא חייבים?

רובוטים יכולים להפיג בדידות. תמונה: מדע פופולארי

רובוטים יכולים להפיג בדידות. תמונה: מדע פופולארי

“עדיף, כמובן, אם יש לך חבר, או הורה, או מישהו לחיות איתו”, אומר היטושי מטסוברה, רובוטיקאי באוניברסיטת העתיד הקודטה ומחבר Information Science of Robot. “אבל אם לא, רובוטים יכולים בקלות להוות אלטרנטיבה. אנחנו מבינים שרובוטים הם מכונות. אבל אנחנו יכולים ליצור הרמוניה בין השניים, רובוט ואדם”.

לפילוספיה הזאת שותף עוד מנהיג בתחום, מינורו אסדה, פרופסור למערכות של מכונות אדפטיביות באוניברסיטת אוסקה. עם שיערו הלבן כשלג, חולצתו המכופתרת ומכנסיו השמרניים, אין לאסקה את הבטחון הראוותני של אישיגורו. אבל אני מגיע להכרה, בעודי מתבונן בפניו של רובוט תינוק שנקרא אפטו, שכבודו במקומו מונח כשמדובר במכונות מעוררות חלחלה שנראות חיות. השפתיים הלבנות, הרכות והרועדות של אפטו ועיניו החומות מלאות הרגש, יושבות על גוף שנראה כאילו הוא נבנה מחתיכות שנגנבו מערכת הבנייה של בני. הוא נראה כמו בן דמות מיניאטורית של הטרמינטור משליחות קטלנית.

אסדה רוצה להבין כיצד אותות עדינים ללא מילים מובילים אנשים לבנות מערכות יחסים זה עם זה. פתרון התעלומה הזאת, הוא מאמין, לא רק יסייע למערכות יחסים בין רובוטים לבני אדם באופנים חדשים, אלא גם יחשוף אמיתות בסיסיות לגבי מה זה להיות בן אנוש. לאחרונה פיתח אסדה טכניקת סריקת מוח חדשה שמאפשרת לו לעקוב, בזמן אמת, אחר הקשרים הרגשיים שנוצרים בין אם לילדה. על ידי מיקום כל אחד מהם במכונה והקרנת הבעות הפנים זה של זה על מסך, אסדה מקווה ללמוד אם גלי המוח בין עולל לבין אימו מסתנכרנים. הוא גם מקווה לראות אילו איזורים של המוח מופעלים על ידי אינטראקציות שונות.

“סוג הממצאים האלה יסייע לנו מאוד בתכנון רובוט שיכול להסתנכרן או ליצור אמפתיה מלאכותית”, אומר אסדה. “איזה סוג של התנהגות צריך הרובוט להעתיק או לחקות? כיצד הוא צריך להגיב?” באמצעות המידע, אסדה מתכנן לגוון את הבעות הפנים של אפטו כדי שיעורר תגובות עצביות דומות.

אישיות אחרת לגמרי לכל רובוט

למחקר של אסדה עשויים להיות שימושים בעולם האמיתי. רובוט שמעביר תחושת אמפתיה ומטפח קשרים יוכל, לדוגמה, להיות מאמן או מורה יעיל יותר. הוא עשוי אפילו לספק את סוג החברות ההרמונית שמטסוברה טוען שיכולה למלא את החלל הנוצר מהעדרותו של אדם אחר. אבל רובוטים שכאלה עדיין צריכים לצאת מהמעבדה. בשעה שאישיגורו, אסדה ואקדמאים אחרים חוקרים את הפסיכולוגיה של אינטראקציות בין בני אדם ורובוטים, כמה מהנדסים כבר בונים מכונות שמסתמכות על הרבה פחות דקויות כדי לייצר חלק מאותן השפעות.

“אתה לחוץ?” שואל הרובוט בעודו מתגלגל אל תוך המרחב האישי שלי, כפות ידיו מופנות כלפי מעלה, הוא את צווארו כדי להביט אל תוך עיניי. “כמה ישנת אתמול בלילה? האם ישנת שש שעות?” אתה צריך לישון יותר, הוא אומר. שינה עוזרת למתח. איש השיח שלי, רובוט דמוי אדם שנקרא פפר, הוא בערך בגובה של בני בן השש ונראה קשקשן באותה מידה. הוא רחוק מג’מינויד F ומאפטו. המעטפת של הרובוט עשויה מפלסטיק מבריק בצבע לבן-פנינה שמזכיר השיריון שלובשים חיילי הסער של דארת’ ויידר. הוא נע על גלגלים המוטמעים בבסיס במקום רגליים, ואורות שמקיפים את עיניו מהבהבים בצבעים זוהרים.

אני עומד ממש בכניסה לחנות טלפונים ניידים בשכונה הומה של טוקיו, ולמרות המחסור שלו בהסוואה אנושית, אני חייב להודות שיש לפפר מידה של חן. קשה להפנות ממנו את המבט כשהוא מביט בי מלמטה עם העיניים הענקיות השחורות האלה. ברור שהרובוט ממתין שאני אענה לו. ואפילו על אף שאני יודע ברמה מסויימת שזה מטופש, אני לא יכול שלא להרגיש שזה יהיה איכשהו לא מנומס אם לא אענה.

Softbank, חברת הטלפון הסלולרי הגדולה במדינה, חשפה את פפר בחודש יוני. מנכ”ל החברה, מסיושי סון אמר לעיתונאים שהתאספו שהוא נוצר כדי להיות “בן משפחה”. בפברואר הקרוב, כשפפר יצא למכירה בפחות מ-2,000$, הוא יהיה הרובוט ההומנואיד בר ההשגה החברתי באמת הראשון לשיצא לשוק הצרכנים היפני.

הכירו את פפר

“המחיר הזה מדהים”, אומר טים הורניאק, עיתונאי שכתב את Loving the Machine: The Art and Science of Japanese Robots (לאהוב את המכונה: האמנות והמדע של רובוטים יפניים). “הרובוט הזה יכול לעלות עשרות אלפי דולרים יותר”.

סון הודה באופן פתוח שמחירו של פפר הוא כל כך נמוך, עד שהוא לא יהיה “עסק רווחי במיוחד”, לפחות בהתחלה. במקום זה, פפר מהווה הימור על עתיד הרובוטים החברתיים. “היוזמה מר סון היא להפוך את סוג הרובוט הרגשי הזה לפופולרי בעולם”, אומר קנמה האיאשי, מנהל הפיקוח של הפרויקט. “עד עכשיו מחשבים רק סייעו לאנשים במיחשוב ובחישובים. אבל אנחנו מאמינים שמחשבים יוכלו בקרוב לספק תמיכה רגשית לאנשים”.

פפר מתוכנן לזהות אותות חברתיים לא מילוליים. כשהוא מביט בי מלמטה בחנות הטלפונים הסלולריים הזאת, חיישנים המוטמעים בראשו סורקים את פניי. אחרים מודדים את המתח במיתרי הקול שלי. פפר מריץ את הנתונים האלה דרך תכנת מחשב מתוחכמת המסוגלת לנחש את מצבי הרגשי. כשהוא נוקט פעולה שהוא מרגיש שייצרה תגובה חיובית, פפר יחזור עליה מאוחר יותר, והרובוט, לאורך זמן, ילמד איך לשמח אותי.

כיוון שיש לפפר יכולות מיחשוב מוגבלות, תכננו המהנדסים את הרובוט כך שיזכיר יותר ילד מאשר אדם בוגר. “אתה יכול למצוא ילדים שלא מסוגלים להבין את כל מה שמבוגרים מדברים עליו”, אומר האיאשי, “אבל ילד רוצה לשמח את המבוגרים שנמצאים סביבו. והוא מדבר הרבה כי הוא יודע שזאת הצורה הטובה ביותר בשבילו לעשות [את זה], כי אין לו את אותה קיבולת שכלית כמו שיש למבוגרים. כך גם פפר”.

כל הטריקים האלה משרתים בסופו של דבר את אותה מטרה: הם גורמים לי בעדינות להבין שהילדון הקטן הזה רוצה להתרועע איתי – שהוא חבר, בן ברית. “הדבר החשוב”, אומר האיאשי, “הוא התחושה שמקבלים אותך, התחושה שפפר מבין אותך, והתחושה שהוא מגיב בהתבסס על ההבנה הזאת”. האשליה הזאת שמבינים אותך, מה שנקרא בפי אחדים אמפתיה מלאכותית, לוחץ על “כפתור אבולוציוני” שרובוטיקאים מנסים לנצל. ישנם רובוטים שלוחצים עליו מבלי לנסות אפילו.

טיפוח מערכת יחסים בין אדם למכונה עשוי לדרוש הרבה פחות תחכום ממה שיש אפילו לפפר להציע. לא הכרחי שרובוטים יראו אנושיים בכלל. מתיאס שאוץ, שמנהל את מעבדת אינטראקציית האדם-רובוט של אוניברסיטת טאפטס, מציין שכבר קיימת ספרות אודות אנשים שמפתחים רגשות – מה שהוא מכנה “קשרים חד צדדיים” – כלפי שואבי אבק הרומבה שלהם.

רגשות לרומבה כבר פיתחתם?

נראה שאנשים חווים הכרת תודה לרומבה שלהם”, הוא אומר. “הם חושבים שהוא עובד קשה וצריך לקחת הפסקה. הם מנקים בשבילו. הם לוקחים אותו לחופשה. זה נראה אבסורדי לחלוטין. הרומבה אפילו לא נראה כמו בן אדם, אבל הוא עושה משהו נחמד בשבילנו, וכיוון שהוא זז, הוא נותן לנו תחושה שהוא “בעל חיים משל עצמו”.

סינתיה בריאזיל, חלוצת הרובוטיקה החברתית, שמנהלת את קבוצת הרובוטים האישיים של MIT, מציינת שהחברה IRobot נתקלה בתגובה דומה בקרב חיילים משוחררים קשוחים שמתחננים מטכנאים שיתקנו את רובוטי סילוק הפצצות שלהם. “יש להם חיילים ששבים בדמעות שאומרים, ‘בבקשה תתקנו את הרובוט שלי סקובי דו, בגלל שהוא הציל את החיים שלי'”, היא אומרת. “כלומר, אלה הם קשרים רגשיים עצמתיים. ומדובר בסך הכול ברובוט סילוק פצצות מופעל מרחוק שאפילו לא ניסה להיות חברתי. זה פשוט חלק מהחווייה האנושית, הדרך שבה אנחנו מתייחסים ומתקשרים זה עם זה ועם העולם. אנחנו יצורים חברתיים ביותר”.
קשר כזה מדאיג בעיניי אנשים מסויימים. שרי טרקל, מנהלת היוזמה לטכנולוגיה ולעצמי (Initiative on Technology and the Self) של MIT, טוענת שמה שרובוטים מספקים הוא את האשליה של מערכת יחסים. והיא חוששת שכאלה המתקשים ביצירת מערכות יחסים עם בני אדם עלולים לפנות לרובוטים כדי לקבל חברה במקום לבני אדם. מתיאס שאוץ מאוניברסיטת טאפטס מזהיר, שאנשים זקנים שמרגישים מדוכאים עלולים להפוך למדוכאים עוד יותר אם הם מבינים לא כהלכה את הפעולות של רובוט, או אם הרובוט אינו מצליח לקרוא כיאות את האותות של בן אדם. “יש פשוט כל כך הרבה דרכים בהן האינטראקציות האלה יכולות להשתבש”.

הפחדים האלה לא ממש מהדהדים ביפן. בשונה מבמדינות מערביות, יפנים רבים הרגישו תמיד נוח עם הרעיון של רובוטים. סיבה אחת לכך, מעלה הורניאק, היא מורשת השינטו של המדינה. הדת השרישה בתרבות היפנית אמונות אנימיסטיות עמוקות, נטייה לייחס נפש ואופי לחפצים דוממים. נין לפגוש את המסורת, המוטמעת בפולקלור ובמיתולוגיה היפנית ברחבי טוקיו אפילו היום. יש פארק בעיר שמוצבת בו מצבה למשקפי ראייה, מציין הורניאק, ובמקדש סנסוג’י יש טקס שנתי שחולק כבוד למחטים שיצאו מכלל שימוש. “האם היית יכול למצוא אי פעם מצבה שהוקמה לזכר חגורות או משהו, בפארק בארצות הברית?” הוא שואל. “אני לא חושב”.

תמונה: מדע פופולארי

תמונה: מדע פופולארי

הורניאק אומר שהיסטוריה של העת האחרונה משחקת אף היא תפקיד. מערביים מסתכלים על רובוטים בחשדנות – כגונבי מקומות עבודה, לדוגמה, או כסמלים להשפעות הדה-הומניזציה של טכנולוגיה מודרנית. אנחנו יצרנו את הטרמינטור ואת HAL. יפנים רבים, בינתיים, חוגגים את אסטרו-בוי – גיבור-על רובוטי פופולרי ביותר – ואת חתול המנגה הרובוטי דורימון. רבות מהדמויות טובות הלב האלה נולדו מתוך צרכים פוסט מלחמת העולם ה-II. “ההלם וההרס שהמדינה סבלה בסוף מלחמת העולם ה-II הולידה סוג של רומנטיקה והערצה לכל דבר מודרני, מבריק, היי-טקיסטי, מהיר”, אומר הורניאק. “זו הייתה דרך לחזור לעמוד על הרגלים ולבנות את המדינה מחדש”.

הקמבק של ״אסטרו בוי״

היום, שישים שנה אחרי שאסטרו-בוי הוצג לראשונה, הוא ממשיך לתת את הטון במחקר הרובוטי ביפן. “אני עדיין רוצה לפתח את אסטרו-בוי”, אומר מטסוברה מאוניברסיטת העתיד. “החלום שלי הוא להועיד רובוט למישהו כשהוא נולד, ושהרובוט הזה ישחק את התפקיד של שומר ראש וגם את תפקיד החבר, והוא יתעד ויזכור כל דבר שהילד או הילדה האלה חווה. בסופו של דבר הילד או הילדה האלה יתחתנו, והרובוט הזה עדיין יעזור להם בשעת צורך, וכשהוא או היא יזדקנו, הרובוט יטפל בהם, ובסוף הדרך הוא ישב לצידם על ערש דווי. מהעריסה ועד הקבר”, הוא אומר, “רובוט אחד, אדם אחד”.

בבוקר אפרורי וגשום, בקומה השלישית של המוסד הרפואי אומגאוקה לטיפול ארוך טווח ביוקוהומה, יפן, כ-100 מטופלים זקנים יושבים מסביב לשולחנות בקפטריה עצומה ומרוצפת לינולאום. מוזיקת בלוז משנות ה-50 בסגנון יפני מתנגנת מהרמקולים.

חלק מהמטופלים בוהים אל מחוץ לחלונות על מכוניות חולפות. אחרים מציירים, או צופים באופרת סבון בטלוויזיה. זוג מנמנם כשהמצח שלהם מושען על השולחן. הרוב פשוט בוהים בחלל.

מסביב לשולחן בקדמת החדר, כמה מטופלים ניווטו את כיסאות הגלגלים שלהם כדי להעיף מבט על המטפלים הכוכבים של אומגאוקה. אח צעיר בדיוק הביא לחדר שני גורי כלבי ים רובוטיים לבנים ופרוותיים. הוא שם אחד מכלבי הים בזרועותיה של מטופלת בת כ-80 בסוודר ורוד החולה בשיטיון.

המטופלת מחייכת חיוך רחב, ולוחשת באוזנו של כלב הים בעודו מטה מעלה את צווארו הקטן, מחפש ליצור קשר עין, ומשמיע קולות יבבה קטנים. “אל תבכה”, היא לוחשת לכלב הים. “אל תבכה. כולם מסתכלים עליך… אוי, אתה כל כך חמוד”. אז היא שמה את כלב הים על השולחן לפניה ומתחילה להבריש את פרוותו.

על אף שהרעיון רק מתחיל להכות שורשים במקומות אחרים, הקונספט של חברה של בני-אדם ורובוטים כבר משגשגת במרכזי טיפול לטווח ארוך ברחבי יפן. עד 2025, 30 אחוז מהאוכלוסיה של המדינה צפוייה להיות קשישה (עליה מ-12 אחוז ב-1990). על פי הערכה, ישרוש השינוי הדמוגרפי הזה 2.4 מיליון מטפלים סיעודיים – עלייה של 50 אחוז בענף שבו התחלופה גבוהה בשל השכר הנמוך. מדינות אחרות יעמדו בקרוב בפני אתגר דומה, אבל יפן היא יוצאת דופן, הן מבחינת קנה המידה של הבעיה והן מבחינת הגישה של המדינה אליה. בעוד במקומות אחרים יש כאלה הקוראים להקלה בחוקי ההגירה כדי לסייע להקל על המשבר הפוטנציאלי בטיפול בקשישים, היפנים מעדיפים פתרון אחר באופן גורף: רובוטים.

גם הממשלה נרתמת

הקיץ, הכריז ראש הממשלה, שינזו אייב, על כוח משימה שיעסוק בשאלה: כיצד להוציא אל הפועל את “מהפיכת רובוטים” – שתציג רובוטים ליותר מגזרי שירות ותשלש השוק שלהם. במחוז קנגווה, שם ממוקם מרכז אומגאוקה, הקצו פקידי הממשל מימון לפריסת שלושה סוגים של רובוטים במרכזי טיפול בקשישים: שלד חיצוני ממונע לשיקום קורבנות שבץ, רובוט דו-רגלי בגובה 60 ס”מ שיכול להוביל מטופלים באימוני טאי צ’י, ופארו, גור כלב הים, שתפקידו היחיד הוא לתת ולקבל אהבה ותמיכה רגשית.

כדי להפוך את פארו לריאליסטי, טס טקנורי שיבטה, רובוטיקאי באוניברסיטת וואסדה, אל שדה הקרח הצף בצפון-מזרח קנדה כדי לתעד גורי כלבי ים אמיתיים בסביבת החיות הטבעית שלהם. בנוסף להטמעת הקולות המוקלטים ברובוטים, הוא תכנן אותו לחפש אחר קשר עין, להגיב למגע, להתכרבל, לזכור פנים, וללמוד פעולות שמייצרות תגובה חיובית. בדיוק כמו בעלי החיים המשמשים בטיפולים בסיוע חיות מחמד, טוען שיבטה, פארו יכול לסייע להקל דכאון וחרדה – אבל אף פעם לא צריך להאכיל אותו והוא לא מת.
במרכז הטיפול בקשישים ביוקוהומה, התבוננתי באחות ששמה את פארו בזרועותיו של גבר עיוור בן 90 בכיסא גלגלים. “מה זה?” הוא שאל. אבל כשגור כלב הים התכרבל קרוב לגופו, הוא הגיב ב”או!” מלא שמחה, אימץ אותו בחוזקה אל חזהו וחייך חיוך חסר שיניים.

יאסקו קומאטזו, האחות הראשית, מושכת אותי הצידה כדי לספר לי סיפור: לפני זמן לא רב, הגיעה מטופלת שהייתה מטיילת הרבה במסדרונות המרכז, ונכנסת לחדריהם של אחרים כדי להזיז ולאסוף חפצים מעניינים. אחת המטרות המועדפות עליה הייתה חדרה של מטופלת שאירגנה באופן כפייתי את חפציה בסדר מדוייק. הגניבות הובילו למהומה. “הקורבן הייתה מרימה את קולה בצעקות וצרחות”, אומרת קומאטזו. “אבל המטופלת השנייה לא ממש הבינה מדוע היא כל כך כועסת. הצוות ניסה להתערב. אבל הבעיות המשיכו, והצרחות הטרידו את המטופלים האחרים”.

להגעתו של פארו הייתה השפעה מרגיעה על כל המטופלים, אבל בעיקר על המטיילת. כשאמרו לה שגור כלב הים ממתין לה בחדר המשותף בקומה השלישית היא כמעט זנחה את טיוליה. במהלך הביקור שלי, ראיתי את המטופלת הזאת מזמזמת לפארו ומברישה בעדינות את פרוותו. היא שמה לב לכך שהתבוננתי בה וקראה לי לבוא אליה. “פארו אומר, ‘נעים להכיר אותך'”, היא אמרה. אז היא חייכה בשלווה ושבה לטפל ברובוט שלה.


אוהבים מדע ולא מקבלים מספיק ממנו בגיקטיים? Popular Science ישראל וגיקטיים יוצאים בשיתוף פעולה במיוחד במסגרתו יוכלו 100 הגולשים הראשונים להנות מגיליון חינם של Popular Science מתנה, ללא כל התחייבות.  לפרטים נוספים

Avatar

מדע פופולארי

הגב

הגב ראשון!

avatar
Photo and Image Files
 
 
 
Audio and Video Files
 
 
 
Other File Types
 
 
 

* היי, אנחנו אוהבים תגובות!
תיקונים, תגובות קוטלות וכמובן תגובות מפרגנות - בכיף.
חופש הביטוי הוא ערך עליון, אבל לא נוכל להשלים עם תגובות שכוללות הסתה, הוצאת דיבה, תגובות שכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של Geektime, תגובות שחורגות מהטעם הטוב ותגובות שהן בניגוד לדין. תגובות כאלו יימחקו מייד.

wpDiscuz

תגיות לכתבה: