בלי ספויילרים: שיחקנו ב- The Last Of Us 2, וגילינו שההמתנה הייתה שווה הכל

כל העולם מחכה להמשך ההרפתקאות של אלי וג’ואל ב-The Last Of Us: Part II, ואחרי ששיחקנו בו, אנחנו לא יכולים לחכות שגם אתם תשחקו בו. ביקורת נטולת ספוילרים לפניכם

תמונה: Naughty Dog

איך יוצרים משחק המשך ליצירת מופת? כשהוא יצא ב-2013 לפלייסטיישן 3, The Last Of Us הוגדר מיד כיצירת מופת. הגרפיקה הייתה מדהימה, המשחקיות הייתה מהודקת ובעיקר המדובבים והתסריט עבדו בצורה כל כך משובחת שלא היה אפשר שלא להתאהב.

7 שנים אחרי, ולאחר לא מעט דחיות, שמועות, הדלפות ובעיות מאחורי הקלעים, Naughty Dog סופסוף משחררת את משחק ההמשך, The Last Of Us: Part II, וגם אנחנו תהינו האם החברה תרצה ללכת על בטוח ולשחזר את המשחק הראשון עם עלילה חדשה, או שאולי היא תנסה להמציא אותו מחדש, ואיכשהו גילינו שכל התשובות נכונות.

העולם המפחיד הפך למפחיד עוד יותר


בלי להיכנס כמובן לשום פרט עלילתי שטרם פורסם, העלילה של The Last Of Us 2 (או מעתה, TLOU2 כדי שגם תוכלו לקרוא את הביקורת הזאת) מתרחשת לאחר האירועים הסוערים שחתמו את המשחק הראשון. העולם עדיין מוכה במגפת זומבים שכמעט וחיסלה את האנושות, ואירגון צבאי בשם WLF מטיל אימה על ערים בארצות הברית תוך כדי שהוא נאבק בעצמו ב-Scars, אירגון דתי מפחיד עוד יותר. אלי, שהייתה ילדה חצופה ומעט מפוחדת שנגררת אחרי ג’ואל במשחק המקורי, לוקחת כאן את המושכות בתור הדמות הראשית של משחק ההמשך, ויוצאת למסע מסוכן. מסע שימשיך לבחון את השאלה מי יותר מסוכן לאנושות: מגפת זומבים, או בני אדם שנדחקים לפינה ומנסים לשלוט בגורל שלהם.

הסיפור של TLOU2 הוא רק תירוץ לדיאלוגים המשובחים בין הדמויות השונות, כאשר אשלי ג’ונסון מבריקה כתמיד בתור אלי, רק שהפעם היא כבר יותר בוגרת, קצת פחות מצחיקה, קצת יותר דיכאונית, אבל מרתקת מתמיד. הדיבוב של ג’ונסון ביחד עם שאר הקאסט הנפלא, בשילוב עם טכנולוגיות ה-Motion Capture והאנימציה המרהיבה יוצרים יחדיו עשרות רגעים בלתי נשכחים, כאשר הדמויות יכולות להציג הבעות פנים כל כך מדויקות ומגוונות בלי אפילו להגיד מילה אחת, כך שאי אפשר שלא להישאב אל תוך הסצינות ולתהות “למה בכלל לצפות בטלוויזיה כשהדרמה הכי טובה שיש כיום נמצאת ממש פה?”.

מנוע גרפי מצוין שלוקח חומרה בת 7 שנים עד הקצה

מפות גדולות ומגוונות. תמונה: פלייסטיישן

המנוע הגרפי של TLOU2 מבוסס על זה של Uncharted 4, והוא פשוט נראה נהדר. הפלייסטיישן 4, שנזכיר שהיא קונסולה בת 7 שנים, נגררת שוב עד קצה גבול היכולת שלה על ידי Naughty Dog, מפתחת המשחק, שמייצרת כאן מפות ענקיות ומגוונות עם טקסטורות עמוסות בפרטים קטנים. הפעם יהיו לכם הרבה יותר חדרים וחנויות שתוכלו להיכנס אליהן, וכמעט כל חדר מעוצב היטב ועומד בפני עצמו כאיזור שתרצו לחקור ולחפש בו את הפרטים הקטנים.

עם זאת, אלו שהתרגלו ל-60 פריימים לשניה כמו במשחק הראשון עשויים להתאכזב ולגלות שהפעם נבחר קצב רענון יותר מתון ו”איטי”, רוב הסיכויים בכדי לאזן בין הרצון להציג גרפיקה מרשימה לבין הרצון שלא לגרום לפלייסטיישן המיושן שלכם לעלות באש בדרך.

הסוד נמצא ברגעים הקטנים. תמונה: פלייסטיישן

הרגעים המדהימים ביותר של TLOU2, כמו במשחק הראשון, עדיין טמונים בחלקים השקטים והרגשיים שלו. לכן קצת עיצבן אותי שהרבה מהרגעים המאוד שקטים ומקסימים של סרטוני המעבר תובלו ברעש מטוס הסילון האופייני לקונסולה המזדקנת והמתאמצת. אבל היי, אם זה המחיר שצריך לשלם בשביל משחק שרץ כל כך יפה על חומרה כל כך ישנה, אין לי יותר מדי בעיות עם זה. TLOU2, בצירוף Ghost Of Tsushima, הם סוג של שירת הברבור של הפלייסטיישן 4, חודשים ספורים לפני ההשקה של הפלייסטיישן 5, וסיכום נהדר שמוכיח שגם עם חומרה ותיקה אפשר לייצר חוויות גרפיות מרשימות.

הפרטים הקטנים של המשחק הם אלו שגורמים לכם להתמסר באופן טוטאלי לעולם שנוצר כאן. בין אם אלו הבעות הפנים בקטעי המעבר שמאפשרות לדמויות להביע את כל מנעד הרגשות האפשרי מבלי להגיד מילה; התנועות הקטנות והכל כך אמינות של הדמויות; הקונספט שלכל אויב שלכם יש שם, וכשתהרגו חייל אחד והחיילים האחרים יצעקו את שמו; המוזיקה המותחת; העובדה שאויבים ממשיכים לפרפר על הרצפה עוד כמה שניות לפני שהם מתים סופית; או איך ששאריות זכוכית ינשרו ויתנפצו כשתיכנסו לחדר דרך חלון מנופץ. הכל גורם לכם להרגיש שאתם לא סתם משחקים בעוד משחק, אלא חווים את העולם שלו. זה ההבדל בין משחק טוב, למשחק שאתם באמת לא תשכחו.

תפסיקו לירות, ותתחילו לחשוב

אתם תצטרכו לאלתר לא מעט כדי להתמודד עם האויבים. תמונה: פלייסטיישן

The Last Of Us 2, כמצופה ממשחק המשך, לוקח לקצה את כל מה שראיתם במשחק הראשון. אם המשחק הקודם הרגיש כמו משחק פעולה עם נגיעות של אימה, כאן צפויים לכם לא מעט רגעי הפחדות (מה שנקרא Jump-Scares בעגת סרטי האימה), הקרפות, ושאר סממנים ששמורים בעיקר למשחקי אימה. לא אחת מצאתי את עצמי כמעט מעיף את השלט מהידיים בגלל רגע מקפיץ או מפתיע. מצד אחד, ההחלטה הזאת יוצרת חוויה יותר אפקטיבית שמתאימה לעולם המפחיד הזה. מצד שני, אם שיחקתם במשחק הראשון “בשביל העלילה” וסבלתם את רגעי האימה בשביל להגיע לסצינה הדרמטית הבאה, כאן יהיה לכם אפילו יותר קשה לשרוד את רגעי האימה הרבים, אבל לא פחות מתגמל.

מערכת הקרבות של TLOU2 היא איטית ומחושבת. כאשר אחת לכמה זמן אתם תמצאו את עצמכם בחדר עם מספר זומבים, או נתקלים בפטרול אקראי של חיילים שיעשו הכל כדי למצוא אתכם. בכל פעם כזאת תצטרכו להחליט כיצד לפעול, כאשר המחסור הכמעט מתמיד בכדורים לנשקים שלכם יגרום לכם להבין מהר מאוד שהתגנבות וחשיבה אסטרטגית תאפשר לכם לשרוד הרבה יותר זמן מאשר לצאת במסע יריות.

אקשן אלים, אכזרי וסוחף. תמונה: פלייסטיישן

גם הפעם תצטרכו להרכיב (Craft) פצצות ורכיבים שונים שיאפשרו לכם לנהל את זירת הקרב בצורה הרבה יותר חכמה והרסנית, כי בכל זאת אתם תמצאו את עצמכם לרוב כ-2 אנשים אל מול לעיתים עשרות חיילים וזומבים מלחיצים. אני שמח לבשר שסופסוף, אחרי שלא הבנתי למה לא קיבלנו את זה במשחק הראשון, הפעם תוכלו להרכיב גם משתיקי קול לאקדחים שלכם ואפילו חיצים. תוספות מבורכת שפותחת עוד אפשרויות אסטרטגית להתמודדות מול אויבים בשקט, ועוד שימוש לחומרים הרבים שתאספו בדרך.

חלק מאפשרויות ההרכבה נפתחות בשלבים קצת מאוחרים מדי לטעמי, כך שעצמים כמו מספריים שתמצאו בכמויות אדירות כמעט לא יהיו בשימוש ב-10 שעות הראשונות של המשחק. בהמשך המצב מתאזן היטב, כך שאתם תמצאו את עצמכם כל הזמן יוצרים עוד ועוד אלמנטים שיעזרו לכם בהתמודדות מול האויבים הבאים.

האויבים לא כאלה מטומטמים כמו שאתם חושבים

הפנים של הדמויות עושות שעות נוספות. תמונה: פלייסטיישן

הפעם, האויבים הרבה פחות צפויים. הם עובדים ביחד, סורקים בית אחרי בית ואזור אחרי אזור בשטח הקרב, כדי שאתם לא תוכלו להישאר במקום אחד ולשלוט על הסיטואציה. אתם תצטרכו לזחול מתחת לדשא הגבוה, הרהיטים והרכבים; לעבור בין חריצים בקירות וקומות; להניח מלכודות ולנסות להתגנב מאחורי התוקפים ועוד. כי כדורים, כאמור, לא יהיו לכם בשפע, ואויבים כן. תוסיפו את הכלבים של חלק מהחיילים שמסוגלים למצוא אתכם גם כשאתם מתחבאים היטב, את הזומבים החדשים והמלחיצים שגורמים לכם לחשב מסלול מחדש כל הזמן ואת שלל האפשרויות שנפתחו בפניכם, וקיבלתם קטעי אקשן שמשאירים אתכם על קצה הספה כל הזמן.

אם תגיעו למצב שזומבי או בנאדם לא חמוש תוקף אתכם, תוכלו לראשונה להתחמק מפגיעה או מוות ודאי, מה שיכול לאפשר לכם לטעות, לברוח, ולהתאפס על עצמכם מחדש, או פשוט לשלוף את הנשק שלכם.

בכל פעם שהרגשתי שהצלחתי ללמוד את כל המכניקות של המשחק, הוא המציא את הקרבות מחדש והפך את הסיטואציה עליי עם אויבים חדשים ויותר קשים שגורמים לכם להרגיש שהמשחק הולך ונהיה יותר מסובך. הפכתי פעמים רבות מהצייד של המשחק הקודם, לניצוד שרק מנסה לשרוד את הקרב, וזה גורם למשחק הקודם להרגיש כמעט כמו משחק ארקייד בהשוואה לכמות החשיבה והאילתורים שהייתי צריך להפעיל כמעט בכל קרב ב-TLOU2.

מה זה פה? חדר בריחה?

לשמחתי הרבה גיליתי שהפעם לא תצטרכו להרכיב סכינים (Shivs) כדי להתמודד עם קליקרים, כיוון שאלי מצוידת מראש בסכין שהפעם לא נשברת. עם זאת, אל תצפו לפתוח עימה דלתות כמו במשחק הקודם. במקום זאת, דלתות נעולות לרוב אומרות שתצטרכו לשבור חלון סמוך, לטפס דרכו, ולפתוח את הדלת מהצד השני. שלמרות שבשלב כלשהו זה קצת הופך לרפטטיבי, זה כל כך מספק וכיפי יותר.

מלבד דלתות נעולות, אתם תיתקלו לא אחת בכספות שבתוכן מחכים לכם פינוקים שונים כמו תחמושת, שדרוגים והחלקים הדרושים לשדרוג היכולות שלכם. אבל בשביל לפתוח את הכספות הללו תצטרכו לגלות את הקוד שלהן. אלה הן ממש לא משימות שאתם חייבים להשלים, אלא מעין רגעים אגביים לחלוטין שדורשים מכם להפעיל את המיינדסט ששמור לחדרי בריחה, ולמצוא פתקים שלעיתים רומזים או אומרים לכם במפורשות מה הקוד, ולפעמים הוא יתחבא במקומות קצת יותר יצירתיים. זה תהליך שהופך לדי רפטטיבי ולפעמים אפילו קצת טרחני, אבל בדרך כלל מה שמחכה בכספת שווה את המאמץ.

אם כבר נגענו בפתקים, ברחבי העולם של TLOU2 תוכלו למצוא כמות מרשימה של פתקים, דפים ויומנים של דמויות שלרוב אפילו לא תפגשו. אלו הם מעין סיפורי רקע די מעניינים שקצת מרחיבים את העולם שבו אתם נמצאים. אבל גם הפעם התבאסתי שהיוצרים לא נקטו בגישה של Bioshock שבמסגרתה אנחנו שומעים קטעי קול של אותן דמויות, אלא שכאן אנחנו צריכים ממש לקרוא את הפתקים, במיוחד אם אתם רוצים לפתור את החידות. כשאתם מטיילים בכזה עולם מרתק, אני לא בטוח שהדבר הראשון שאתם רוצים לעשות זה לעצור ולקרוא עכשיו סיפור, אבל זה עניין של טעם.

החוויה שלכם יכולה להיות שונה במעט מהחוויה של החברים שלכם

עולם שכיף לחקור. תמונה: פלייסטיישן

בניגוד לאותם רגעי קריאה, המפות הדי ענקיות של TLOU2 מאפשרות לכם לבחור האם אתם רוצים להתקדם כמה שיותר מהר עם הסיפור ואפילו להתגנב מסביב לחלק מהקרבות, או שמתחשק לכם גם להכנס לכמה בניינים וחדרים מעניינים אחרים בדרך. חלקם יובילו אתכם לחידות, חלקם יובילו אתכם לשום מקום, חלקם יובילו אתכם לכל מיני משאבים ושדרוגים, וחלקם אפילו יובילו אתכם לסצינות מעבר מיוחדות. כאלו שלא ישפיעו על העלילה הכללית, אבל הן כן מספקות, מבדרות ומוצלחות כמו רוב סצינות המעבר האחרות. מה שכן, העובדה שהסצינות הללו די נסתרות, גרמה לי ל-Fomo (או Fear Of Missing Out) קל בלא מעט פעמים בהן התקדמתי עם הסיפור ותהיתי אם מיציתי את כל המפה שמאחורי. כל הדיאלוגים והביצועים כל כך טובים שלא רציתי להחמיץ ולו שורה אחת.

אני מעריך את האורך של The Last Of Us 2 בעד 30 שעות משחק. למה רק מעריך? כיוון שהפעם האורך הזה די תלוי בקצב שאתם רוצים לקחת אותו. אם תחליטו לדהור דרך הסיפור, אתם עלולים למצוא את הקרבות יותר קשים כיוון שלא תאספו שדרוגים נחוצים בדרך. אם תרצו לעשות את כל “משימות הצד”, ולחפש בכל פינה אחר עוד סודות, סצינות ופרטים מעניינים, אתם עומדים להאריך את החוויה שלכם בצורה משמעותית. יכול להיות שאתם תחשפו לכמה רגעים מאוד משמעותיים עבורכם במהלך איזה רגע צידי שאפשר היה לפספס בקלות, וחברים שלכם יספרו לכם על סצינה אחרת.

למקרה שלא שמתם לב, הפעם Naughty Dog בחרה שלא לשלב גם מצב מולטיפלייר במשחק. והאמת? אני תמיד הערכתי משחקי סינגל פלייר מוצלחים, עם תסריט מהודק, רגעים קולנועיים עוצמתיים, דמויות מוצלחות, משימות מעניינות ומכניקה טובה, על פני עוד גירסה של באטל-רויאל או Team-Deathmatch. ההחלטה המודעת שלא להשקיע זמן ומשאבים בפיתוח מצב מקוון איפשרה לסטודיו כנראה לייצר את המשחק הכל כך מוצלח הזה, והלוואי שאולפנים נוספים לא יזנחו את ההשקעה במצב סיפור הגון ובלתי נשכח כמו זה.

אחד המהלכים החשובים והמוצלחים ביותר של סוני

סיפור מרגש ומרתק. תמונה: פלייסטיישן

The Last Of Us 2 מרגיש כמו משחק ההמשך לא רק למשחק הקודם בסדרה, אלא לכל משחקי הדור הנוכחי של Naughty Dog. הסטודיו הזה הצליח להגדיר מחדש, פעם אחר פעם, מה הקונסולות של סוני יודעות לעשות. הוא לוקח את כל מה שאהבתם במשחק הקודם, וגם אפילו ב-Uncharted 4 ו-The Lost Legacy לרגעים ויוצר את מה שבקלות יכול להתגלות בעוד חודשים ספורים בתור המשחק הכי חשוב והכי טוב בדור הקונסולות הנוכחי.

המשחק הזה מגיע בתזמון כמעט הזוי, אבל כזה שמעלה את האמונה שלי בכוח של הקונסולות ככלל, והפלייסטיישן בפרט. The Last Of Us 2 יוצא פחות מחצי שנה לפני שהפלייסטיישן 5 יגיע לשוק (אם תרצה הקורונה), והוא מספיק מוצלח, מסקרן ומעניין כדי שגם אם אין לכם פלייסטיישן 4, אתם תרוצו לקנות אותו עכשיו כדי ליהנות ממנו.

סוני והיוצרים יכלו לחכות, לדחות את המשחק לפלייסטיישן הבא כדי לקדם את המכירות שלו בצורה משמעותית (ורוב הסיכויים אגב שהם יוציאו גם גירסה מעודכנת), אבל במקום זאת הם נתנו סוג של מחווה לקהל הנאמן בדמות המשחק הכי טוב שיצא לקונסולה הזאת. רגע לפני שאנחנו מתחילים לזנוח אותה ורגע לפני שאנחנו צריכים להחליט אם אנחנו משדרגים לקונסולה החדשה שתלווה אותנו רוב הסיכויים ברוב העשור הקרוב. עם כאלו משחקים וכאלו הישגים שקונסולה כל כך ישנה יכולים להגיע אליהם, אין הרבה סיבות שלא.

מעבר לזה ש-The Last Of Us 2 הוא משחק מצוין, הוא סוג של נוק-אאוט של סוני למיקרוסופט, שכמעט לכל אורך כל דור הקונסולות הנוכחי התקשתה בלייצר משחקים אקסקלוסיביים באמת מעניינים. כאלו שגורמים לכם להעדיף קונסולה אחת על השניה. כאלו שאתם לא תסכימו לפספס. TLOU2 הוא משחק משובח שמצטרף לקטלוג עשיר ודי גדול של משחקים אקסקלוסיביים שצברו עדת מעריצים לא קטנה, והכוח הזה עשוי ללוות את סוני בדרך להשקה המיוחלת של הפלייסטיישן 5, וזה – מהלך חכם.

אז איך מתמודדים עם אותה בעיית יצירת המופת שיוצרת ציפיות בלתי אפשריות? פשוט מאוד: מייצרים עוד אחת. כזאת שיושבת על היסודות המוצלחים של היצירה הקודמת, אבל מעודכנת יותר, מאתגרת יותר מכל בחינה, עמוקה יותר, סוחפת יותר ובעיקר מרגשת יותר. אין מספיק מקום בדף הזה כדי לכתוב את כל מה שאני חושב ומרגיש על The Last Of Us Part 2, ועכשיו תורכם לעבור את החוויה הזאת. כמה שאני מקנא בכם שאתם עומדים לחוות אותה.

עידן בן טובים

נולד עם ג׳ויסטיק ביד. יש לו הרבה יותר מדי גאדג׳טים והרבה פחות מדי זמן פנוי כדי לשחק עם כולם. בעל פטיש לא מוסבר לביצוע קליברציות לסוללות של מכשירים. כשהוא לא עסוק בלכתוב על טכנולוגיה, הוא אוהב לדבר עליה, והרבה

הגב

5 תגובות על "בלי ספויילרים: שיחקנו ב- The Last Of Us 2, וגילינו שההמתנה הייתה שווה הכל"

avatar
Photo and Image Files
 
 
 
Audio and Video Files
 
 
 
Other File Types
 
 
 

* היי, אנחנו אוהבים תגובות!
תיקונים, תגובות קוטלות וכמובן תגובות מפרגנות - בכיף.
חופש הביטוי הוא ערך עליון, אבל לא נוכל להשלים עם תגובות שכוללות הסתה, הוצאת דיבה, תגובות שכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של Geektime, תגובות שחורגות מהטעם הטוב ותגובות שהן בניגוד לדין. תגובות כאלו יימחקו מייד.

סידור לפי:   חדש | ישן | הכי מדורגים
SbA
Guest

הרבה נאמר על המשחק הראשון (והפסקול המלווה) – מדהים בכל קנה מידה. אבל אם כבר רגעים קטנים, במשחק הראשון, לפחות אצלי, הרגע עם הג’ירפות היה מנצח

עידו
Guest

הרגע עם הג’ירפות במשחק הראשון, זאת בדיוק הסצנה שפערתי את פי – ולא סגרתי אותו עד סוף המשחק!

כל כך נשאבתי לדקה הזאת שאלי מביטה בג’ירפות המשוטטות בחברי העיר ההרוסה והאפוקליפטית כשהג’ונגל מתחיל להטמע לתוכה. מדהים!

המשחק היה חרא
Guest

איבדתי אמונה בביקורת הזאת כשראיתי את הכותרת. המשחק לא כזה נורא אבל אני הייתי בשריון והאוכל בשיזפון בשבילי גם לא היה כזה נורא. בקיצור, איך להרוס המשך למשחק טוב. תוריד את הגרפיקה ( איך זה שסצנות פלאשבק נראות הרבה ((הרבה!!)) יותר גרוע מהמשחק הראשון.) תוסיף אג’נדה של שמאל רדיקלי.

אמיר
Guest

יצירת אומנות המשחק רמה גבוהה מאוד שיחקו אותה

מישהו שבין קצת יותר מה\
Guest
מישהו שבין קצת יותר מה\"כתב\"

מי שאהב את העלילה של המשחק הזה אהב את הסוף של משחקי הכס.

הגרפיקה לא מעניינת אותי ובטח שלא בקונסולה ובוודאי שהיא לא תירוץ למשחק עם עלילה כל כך גרועה.
שיחקתי באלפי משחקי Single-Player, ולא דילגתי על אף חבילת הרחבה באף משחק. אבל לא צריך להיות מבין גדול בשביל לשים לב שהמשחק הזה מאוד מוטה פוליטית ועם אג’נדה של “SJW”.
פשוט מתסכל לקבל משחק כזה אחרי 7 שנים של ציפייה והבטחות שנשחק שוב בתור אותן דמויות אהובות. אך מה שקיבלנו היא עלילה שנראית כאילו כתב אותה גבר מסורס שחובב מזוכיזם.

wpDiscuz

תגיות לכתבה: