פגיעת המוח שהפכה אותם לגאונים

פגיעת מוח שחררה כישרונות יוצאי דופן אצל קבוצה קטנה של בני אדם רגילים. האם המדע ימצא דרך לעזור לכולנו להתחבר לווירטואוז הפנימי שלנו?

אילוסטרציה: פול לאשין וגריהאם מורדוק (מדע פופולארי)

אילוסטרציה: פול לאשין וגריהאם מורדוק (מדע פופולארי)

הכתבה פורסמה לראשונה במגזין Popular Science ישראל בגיליון 227 שראה אור במרץ 2013 ונכתבה במקור על ידי אדם פיורה.

דרק אמאטו עמד מעל הקצה הרדוד של בריכת השחייה שלו וקרא לחברו בג’קוזי לזרוק לו כדור פוטבול. הוא זינק באוויר, בקפיצת ראש, ידיו פרוסות לצדדים. הוא חשב שהוא יוכל להתגלגל על כתף אחת, לתפוס את הכדור, ואז להחליק על המים. זאת הייתה טעות חמורה. קצות אצבעותיו של אמאטו נגעו בכדור – ואז ראשו התנגש ברצפת הבטון של הבריכה בעצמה כה גדולה שזה הרגיש כמו פיצוץ. הוא דחף את עצמו אל פני המים, מצמיד את ידיו אל ראשו, משוכנע שהמים שזרמו במורד לחייו היו דם שפורץ מאוזניו.

בקצה הבריכה, התמוטט אמאטו לתוך זרועות חבריו, ביל פיטרסון וריק סטורם. השנה הייתה 2006, ומאמן המכירות בן ה-39 יצא מקולורדו, שם הוא גר, לביקור בעיירת נעוריו בסיוקס פולס, דרום דקוטה. בעוד שני חברי הנעורים שלו הסיעו את אמאטו לביתה של אמו, הוא איבד את הכרתו מספר פעמים, תוך כדי שהוא ממלמל שהוא שחקן בייסבול מקצועי שמאחר לאימוני האביב בפניקס, אריזונה. אמו של אמאטו לקחה אותו בבהילות לחדר המיון, שם אבחנו הרופאים שאמאטו חטף זעזוע מוח קשה. הם שלחו אותו הביתה עם הוראה להעיר אותו משנתו בכל כמה שעות.

חלפו שבועות לפני שההשפעה המלאה של פגיעת הראש של אמאטו התבהרה: אובדן שמיעה של 35 אחוז באוזן אחת, כאבי ראש, אובדן זיכרון. אבל ההשלכה הדרמתית ביותר הופיעה ארבעה ימים בלבד לאחר התאונה שלו. אמאטו התעורר מטושטש אחרי שינה מתמשכת והלך לביתו של סטורם. בעוד שני החברים ישבו וקשקשו בסטודיו למוזיקה הארעי של סטורם, ראה אמאטו אורגן חשמלי זול.

מה שהיה חבוי הפך גלוי

מבלי לחשוב, הוא קם מכיסאו והתיישב מולה. הוא מעולם לא ניגן על פסנתר – מעולם לא הייתה לו אפילו את הנטייה הקלה ביותר לעשות זאת. עכשיו נראה היה שאצבעותיו מוצאות את הקלידים באינסטינקט ולהפתעתו, הן נעו על פניהם. ידו הימנית התחילה בתווים הנמוכים ועלתה בשרשראות ליריות של אקורדים משולשים, מדלגת על פני אינטרוולים מלודיים וארפג’ואים, נוחתת על התווים הגבוהים ואז מתחילה שוב בתווים הנמוכים ובונה את דרכה חזרה למעלה. ידו השמאלית עקבה קרוב אחריה, מנגנת את צלילי הבס, משלימה את ההרמוניה. אמאטו האיץ את נגינתו, האט אותה, נתן לטונים מהורהרים להיתלות באוויר, אז פתר אותם באקורדים עשירים כאילו שהוא מנגן שנים. כשאמאטו הביט למעלה לבסוף, עיניו של סטורם היו מלאי דמעות.

תאונה הותירה את דרק אמאטו עם זעזוע מוח קשה ויכולת מפתיעה לנגן על פסנתר. תיאוריה אחת היא שהמוח שלו ארגן את עצמו מחדש, והפך זכרונות מוזיקליים קיימים לנגישים. אחרת היא, שהמוח שלו כבר לא מסנן קלט חושי ומאפשר לו לשמוע תווים אינדיבידואלים במקום מלודיות. (תמונה: מדע פופולארי)

תאונה הותירה את דרק אמאטו עם זעזוע מוח קשה ויכולת מפתיעה לנגן על פסנתר. תיאוריה אחת היא שהמוח שלו ארגן את עצמו מחדש, והפך זכרונות מוזיקליים קיימים לנגישים. אחרת היא, שהמוח שלו כבר לא מסנן קלט חושי ומאפשר לו לשמוע תווים אינדיבידואלים במקום מלודיות. (תמונה: מדע פופולארי)

אמאטו ניגן במשך שש שעות ועזב את ביתו של סטורם השכם בבוקר שלמחרת עם תחושת פליאה שהוא לא יכול היה להתנער ממנה. הוא חיפש באינטרנט הסבר, הקליד את המילים מחונן ופגיעת ראש. התוצאות הפליאו אותו.

הוא קרא אודות טוני סיקוריה, מנתח אורטופדי מצפון מדינת ניו-יורק שנפגע מברק בזמן שדיבר עם אימו בתא טלפון. סיקוריה הפך אובססיבי לנגינת פסנתר קלאסית ולמד לנגן בעצמו ולהלחין מוסיקה. הוא קרא גם על אורלנדו סרל, שחטף מכה בראשו מכדור בייסבול בגיל עשר, ומאז יכול היה לציין את היום בשבוע לכל תאריך שציינו בפניו. נפילה קשה בגיל שלוש הותירה את אלונזו קלמנס עם פגם קוגניטיבי קבוע, גילה אמאטו, וכישרון לפסל שחזורים מורכבים של בעלי חיים.

תסמונת סוואנט

בסוף מצא אמאטו את השם דארולד טרפרט, מומחה בעל שם עולמי לתסמונת סוואנט – מצב בו מספר מצומצם של בני אדם שנפגעו בראשם מציגים יכולות יוצאות דופן. אמאטו כתב לו במהירות מכתב אי-מייל; עד מהרה היו לו תשובות. טרפרט, עכשיו גימלאי של בית הספר לרפואה של אוניברסיטת וויסקונסין, אבחן את אמאטו כלוקה ב”תסמונת ‘סוואנט נרכשת'”. בכ-30 המקרים המוכרים, בני אדם רגילים הסובלים מפגיעה מוחית מפתחים פתאום יכולות חדשות כמעט על-אנושיות: גאונות אמנותית, מומחיות מתמטית, זיכרון צילומי. אחד מהם, בחור שלא סיים תיכון אשר הוכה קשות על ידי שודדים, הפך להיות האדם היחיד בעולם המסוגל לצייר תבניות גאומטריות מורכבות שנקראות פרקטלים; הוא גם טוען שהוא גילה טעות במספר פאי. שבץ הפך אדם אחר מכירופרט בעל אופי שקט לאמן חזותי מהולל שעבודותיו הופיעו בהוצאות לאור כמו הניו-יורקר ובתערוכות בגלריה, ונמכרות באלפי דולרים.

הגורמים הנוירולוגיים של תסמונת ‘סוואנט נרכש’ אינם מובנים היטב. אבל האינטרנט הקל על אנשים כמו אמאטו ליצור קשר עם מדענים החוקרים סוואנטים, ושיטות דימות מוח משופרות איפשרו למדענים האלה להתבונן במנגנונים העצביים הייחודיים בפעולה. חלקם התחיל אפילו לתכנן ניסויים שחוקרים אפשרות מסקרנת: הגאונות טמונה בתוך כל אחד מאתנו, רק ממתינה להשתחרר.

תמונה: מדע פופולארי

תמונה: מדע פופולארי

ברוס מילר כנוירולוג התנהגותי המנהל את מרכז הזיכרון וההזדקנות באוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו, מטפל בזקנים הסובלים ממחלת אלצהיימר ומפסיכוזה של הגיל המבוגר. יום אחד באמצע שנות ה-90, סיפר בנו של מטופל על האובססיה החדשה של אביו לציור. בעוד הסימפטומים של אביו החמירו, אמר האיש, הציורים שלו השתפרו. עד מהרה, התחיל מילר לזהות מטופלים אחרים שהציגו כישרונות בלתי צפויים חדשים בזמן שההתדרדרות הנוירולוגית שלהם המשיכה. בעוד שיטיון הרס אזורים
במוח המקושרים לשפה, יכולות התבטאות במילים ונורמות חברתיות, היכולות האמנותיות שלהם התפרצו.

על אף שהסימפטומים האלה היו מנוגדים להיגיון הפשוט בכל הקשור למחלות מוח בקרב זקנים – אמנים החולים באלצהיימר מאבדים בדרך כלל את היכולת האמנותית שלהם – הבין מילר שהם הופיעו בעקביות אצל אוכלוסייה נוספת המתוארת בספרות: סוואנטים. זה לא היה הדימיון היחיד ביניהם. סוואנטים מציגים לרוב התנהגות כפייתית לבצע את היכולת המיוחדת שלהם, במקביל לכך שהם מציגים יכולות התנהגותיות חברתיות ושפה ירודות, לקויות המופיעות במטופלי שיטיון. מילר תהה אם עשויות להיות גם הקבלות נוירולוגיות. על אף שהמנגנונים המדויקים האחראיים לפעולה במוחותיהם של סוואנטים מעולם לא זוהו, והם יכולים להשתנות ממקרה למקרה, כמה מחקרים שנכתבו כבר החל משנות ה-70 גילו נזק בחצי המוח השמאלי אצל סוואנטים אוטיסטיים עם יכולות אמנותיות, מתמטיות וזיכרון מופלאות.

מילר החליט לגלות היכן בדיוק בחצי המוח השמאלי של סוואנטים רגילים – אשר כישוריהם מתבררים בדרך כלל בגיל צעיר מאוד – היו הנזקים האלה קיימים. הוא קרא את סריקת המוח של סוואנט אוטיסט בן חמש, המסוגל לשחזר סצנות מורכבות מזיכרון על לוח etch-a-sketch. טומוגרפיית פליטת פוטון בודד (SPECT) הראתה מצב של חוסר פעילות לא תקין באונות הרקתיות הקדמיות של המוח השמאלי – תוצאות זהות לאלה שהוא מצא במטופלי שיטיון.

תמיד היה שם

ברוב המקרים, מדענים מייחסים פעילות מוחית מוגברת לגמישות של מערכת העצבים, הבאה לידי ביטוי ביכולת של האיבר להקדיש יותר שטח בקליפת המוח (הקורטקס) לפיתוח יכולות המשתפרות כתוצאה מאימון. אבל מילר הציעה היפותזה שונה לחלוטין כדי להסביר את המנגנונים הפועלים בסוואנטים מולדים ונרכשים. יכולות של סוואנטים, טוען מילר, מופיעים בגלל שאזורים הנהרסים על ידי מחלה – אלה המקושרים להיגיון, תקשורת מילולית והבנה – עיכבו בעצם יכולות אמנותיות חבויות שהיו מצויות באנשים האלה לאורך כל הזמן. כשהצד השמאלי של המוח מחשיך, המעגלים העצביים ששומרים את המוח הימני בשליטה נעלמים. היכולות לא מופיעות כתוצאה מכוח מוחי נרכש חדש; הם מופיעים כיוון שלראשונה, האזורים של המוח הימני המקושרים ליצירתיות יכולים לפעול באין מפריע.

התיאוריה תואמת את עבודתם של נוירולוגים אחרים, שמוצאים יותר ויותר מקרים בהם פגיעות מוח הובילו באופן סופנטני, ולמראית עין נגד ההיגיון הבריא, לשינויים חיוביים – העלמת גמגום, שיפור זיכרון אצל קופים וחולדות, אפילו השבת ראייה לבעלי חיים עיוורים. במוח בריא, יכולתם של מעגלים עצביים שונים לרגש וגם לדכא זה את זה משחק תפקיד קריטי בפעילות יעילה. אבל במוחותיהם של חולי שיטיון וכמה סוואנטים אוטיסטים, חוסר העכבות באזורים המקושרים ליצירתיות הובילו לביטוי של להט אמנותי ודחף כמעט כפייתי ליצור.

בשבועות שלאחר התאונה, מחשבותיו של אמאטו לא הפסיקו להתרוצץ במוחו ואצבעותיו רצו לנוע. הוא מצא את עצמו מתופף ברגליו תבניות, ומתעורר מתנומות כשאצבעותיו מתופפות על רגליו. הוא הרגיש חרד ועצבני; הוא קנה מקלדת, ומרגע שהוא היה יכול לשבת ולנגן, הוא חש הקלה גדולה, ואחריה תחושת רוגע עמוקה. הוא היה מסתגר בביתו, לפעמים למשך יומיים או שלושה, רק הוא והפסנתר, חוקר את הכישרון החדש שלו, מנסה להבין אותו, מאפשר למוזיקה לזרום מאצבעותיו.

אמאטו חווה גם סימפטומים אחרים, רבים מהם לא טובים. ריבועים שחורים ולבנים הופיעו בשדה הראייה שלו, כאילו מסנן שקוף נוצר לפני עיניו ונע במסלול מעגלי. הוא סבל גם מכאבי ראש. הראשון היכה בו שלושה שבועות אחרי התאונה, אבל עד מהרה הוא סבל מחמש התקפות ביום. הם גרמו לראשו לפעום בכאב, ואור ורעש היו בלתי נסבלים. יום אחד, הוא התמוטט בחדר השירותים של אחיו. במקרה אחר, הוא כמעט התעלף בחנות כלבו.

ובכל זאת, רגשותיו של אמאטו היו אמביוולנטיות. הוא הרגיש שניתנה לו מתנה, והיא לא הייתה רק הסיפוק העצמי שבמוזיקה: למצבו החדש של אמאטו – הוא הבין עד מהרה – היה פוטנציאל מסחרי אדיר.

נראה שהמשיכה התרבותית החזקה לסוואנטים קיימת כמו המצב עצמו. במאה ה-19, הפך “טום העיוור” בת’ון לסלבריטאי בין-לאומי. טום שהיה עבד משוחרר, שיכול היה לשחזר כל שיר על הפסנתר, ניגן בבית הלבן בגיל 11, הופיע ברחבי העולם בגיל 16 ובמהלך חייו הרוויח יותר מ-750,000$ – הון באותה תקופה. דאסטין הופמן הציג את הסוואנט למיליוני צופי הקולנוע כאשר שיחק בסרט משנת 1988 את דמותו של איש הגשם. מאז, הפכו סוואנטים מופלאים לאורחים קבועים בתכניות כמו 60 Minutes ואופרה. אבל ה’סוואנטים הנרכשים’ מלהיבים במיוחד עבור התרבות שמחפשת תמיד את הצעד הבא, תכניות הריאליטי והפסיכולוגיה בגרוש.

סיפור חייו של ג’ון סרקין, הכירופרקט שהפך לאמן, הפך נושא לסיקור בכתבי העת GQ ו-Vanity Fair, בספר ביוגרפיה, ובסרטים דוקומנטריים בטלוויזיה. טום קרוז רכש את הזכויות לסיפור חייו. “למען האמת, אני כבר אפילו לא טורח לספר לאישתי כשהתקשורת מתקשרת”, אומר סרקין. “זה חלק מהחיים”. ג’ייסון פאדג’ט, הסוואנט שיכול לצייר פרקטלים, חתם על חוזה לכתיבת ספר אחרי שהוא הופיע ב-Nightline ובמאמרים במגזינים ועיתונים. לאחר שיצרתי איתו קשר טלפונים, הוא התלונן שהסוכן שלו כבר לא מרשה לו להתראיין. “זה מאוד מתסכל”, הוא אמר. “אני רוצה לדבר איתך, אבל הם לא מרשים לי”.

סוואנטיזם נרכש

נראה היה שעבור אמאטו, ה’סוואנטיזם הנרכש’ היה ההזדמנות לה הוא חיכה כל חייו. אימו של אמאטו תמיד אמרה לו שהוא יוצא דופן, שהוא נמצא על כדור הארץ כדי לעשות דברים גדולים. אך סדרה של עבודות חסרות השראה באו בעקבות לימודי התיכון – מכירת מכוניות, חלוקת דואר, יחסי ציבור. הוא בהחלט ניסה להגיע להישגים, אבל הוא מעולם לא הצליח. הוא נבחן לסדרת הטלוויזיה American Gladiators ונכשל במבחני כפיפות המתח. הוא הקים חברת ניהול ספורטאים וטיפל בשיווק וספונסרים בשביל ספורטאי אומנויות לחימה משולבות; החברה פשטה את הרגל ב-2001. עכשיו היה לו מסלול חדש.

אמאטו התחיל לתכנן קמפיין שיווקי. הוא רצה להיות יותר מאמן, מוזיקאי המופיע על במות. הוא רצה לספר את הסיפור שלו ולהוות מקור השראה לאנשים. הייתה לאמאטו שאיפה נוספת, מטרה שנותרה מחייו לפני היותו וירטואוז, אי אז כשהיה לו רק היצר התחרותי שלו. הוא רצה, יותר מכל דבר אחר, להשתתף בסדרת הריאליטי השרדות. לכן כשהמראיין הראשון התקשר מתחנת רדיו מקומית, אמאטו היה מוכן לשיחה.

מעטים האנשים שעקבו אחר התהוותם של סוואנטים נרכשים ביותר עניין מאלן סניידר, מדען מוח ועצבים באוניברסיטת סידני באוסטרליה. מאז 1999 סניידר מתמקד במחקרו בחקר האופן בו מוחנו פועל. הוא גם נכנס עמוק יותר לתחומים ספקולטיביים ממה שנוח לרוב מדעני המוח: הוא מנסה להפיק את אותן יכולות יוצאות דופן באנשים ללא פגיעות מוח.

תמונה: מדע פופולארי

תמונה: מדע פופולארי

באביב שעבר פרסם , סניידר מאמר שרבים מחשיבים אותו כעבודה המשמעותית ביותר שלו. הוא ועמיתיו נתנו ל-28 מתנדבים פאזל גאומטרי שבלבל נחקרים במשך יותר מ-50 שנה. האתגר: לחבר בין תשע נקודות, המסודרות בשלוש שורות של שלוש, אל ידי שימוש בארבעה קווים מבלי לחזור על קו או להרים את העט. אף אחד מנושאי המחקר לא הצליח לפתור את הבעיה. אז סניידר ועמיתיו השתמשו בטכניקה שנקראת (transcranial direct current stimulation (tDCS – גירוי זרם ישיר חוצה גולגלת כדי לשתק באופן זמני את אותו חלק במוח שנהרס על ידי שיטיון בסוואנטים הנרכשים של מילר. השיטה הלא-פולשנית, בה משתמשים בדרך כלל כדי להעריך פגיעת מוח במטופלי שבץ, מספק זרם חשמלי חלש באמצעות אלקטרודות אל הקרקפת, המשנה את מטען המעגלים העצביים עד שהם מאטים לכדי זחילה. אחרי tDCS, יותר מ-40 אחוז מהמשתתפים בניסוי של סניידר פתרו את הבעיה. (אף אחד מאלה בקבוצת הבקרה שקיבלו tDCS פלסבו לא זיהה את הפתרון).

הניסוי, טוען סניידר, תומך בהיפותזה שהיכולות הנצפות בסוואנטים נרכשים מופיעות כשאזורי מוח שבדרך כלל נמצאים תחת שליטה משתחררים. הוא מאמין שהתפקיד הקריטי של האונה הרקתית השמאלית הוא לסנן מה שהיה נחשב במקרה אחר הצפה מסחררת של גירוי חושי, ולמיין את המידע לרעיונות שנלמדו בעבר. הרעיונות האלה, שסניידר מכנה מערכי-חשיבה, מאפשרים לבני אדם לראות עץ במקום את כל העלים שעליו ולזהות מילים במקום רק אותיות. “איך היינו יכולים להתמודד עם העולם אם היינו צריכים לנתח, להבין לחלוטין מחדש, כל תמונה חדשה?”, הוא אומר.

לסוואנטים יש גישה למידע חושי בלתי מעובד, שהוא בדרך כלל מחוץ לתחום עבור המוח המודע, כיוון שהאזור התפיסתי של המוח לא פועל. כדי לפתור את חידת תשע הנקודות, אדם צריך להאריך את הנקודות מעבר לתחומי המרובע הנוצר על ידי הנקודות, דבר הדורש התעלמות מרעיון מגובש מראש על הפרמטרים. “המוח שלנו כולו מכוון ליצור הערכות כדי לנוכל לתפקד במהירות בעולם הזה”, אומר סניידר. “אם משהו מסייע לך באופן טבעי לעקוף את הפילטרים של מערכי החשיבה האלה, הוא צריך להיות עצמתי למדיי”.

טרפרט חושב שתוצאות הניסוי משכנעים. “הייתי קצת ספקן לגבי העבודה המוקדמת יותר של סניידר, ששילבה פעמים רבות בקשה מהמתנדבים לצייר ציורים”, הוא אומר. “זה פשוט נראה סובייקטיבי למדיי: איך אתה מעריך את השינוי בהם? אבל המחקר האחרון שלו הוא שימושי”.

סניידר חושב שהיכולת המוסיקלית יוצאת הדופן של אמאטו מוסיפה לראיות המצטברות לכך שפוטנציאל אנושי בלתי ממומש קיים בכולנו, והוא נגיש באמצעות הכלים הנכונים. כשאיש חסר הבנה מוסיקלית שומע מוסיקה, הוא קולט את התמונה הגדולה, את המנגינה. לאמאטו, אומר סניידר, יש ניסיון “מילולי” במוסיקה – הוא שומע תווים אינדיבידואליים. למטופלי השיטיון של מילר יש יכולות טכניות אמנותיות מכיוון שהם מציירים את מה שהם רואים: פרטים.

בריט ברוגרד מאמינה שרעיון המוח השמאלי, המוח הימני, הוא הפשטת יתר. ברוגרד היא מדענית מוח ועצבים ופרופסור לפילוסופיה במרכז הדינמיקה העצבית באוניברסיטת מיזורי – סנט לואיס. לה יש תיאוריה אחרת: כשתאי מוח מתים, הם משחררים מפולת של מוליכים עצביים, והשיטפון הזה של כימיקלים עצמתיים עשוי הלכה למעשה לחווט מחדש חלקים של המוח, ולפתוח נתיבים עצביים חדשים אל תוך אזורים שהיו בלתי זמינים בעבר.

“ההיפותזה שלנו היא שיש לנו יכולות שאין לנו גישה אליהן”, אומרת ברוגרד. “מכיוון שהן אינן הכרתיות לנו – אנחנו לא יכולים לתפעל אותן. כשמתרחשת מידה של סידור מחדש, מתאפשרת גישה הכרתית למידע הרדום הנמצא שם”.

באוגוסט פירסמה ברוגורד מחקר החוקר את המשמעויות של סדרת המבחנים שהמעבדה שלה העבירה את ג’ייסון פאדג’ט. היא חשפה נזק באזורי קליפת הראייה הקשורים לזיהוי תנועה וגבולות. אזורים בקליפת המוח הקודקודית הקשורים לתמונות חזותיות חדשות, מתמטיקה ותכנון פעולות היו פעילים בצורה יוצאת דופן. במקרה של פאדג’ט, היא אומרת, האזורים שהפכו לטעונים במיוחד קרובים לאלה שספגו את הפגיעה – עובדה ששמה אותם במסלול המוליכים העצביים שכנראה השתחררו על ידי מותם של כל כך הרבה תאי מוח.

במקרה של אמאטו, היא אומרת, הוא למד לנגן אקורדים על גיטרה בתיכון ואפילו ניגן בלהקה שכונתית. “מובן שהיה לו עניין מסוים במוזיקה לפני הפגיעה, ומוחו כנראה תיעד מוזיקה באופן תת-מודע”, היא אומרת. “הוא אחסן זיכרונות של מוזיקה במוחו, אבל הוא לא העלה אותם”. איכשהו התאונה עוררה ארגון מחדש של נוירונים שהעלתה אותם למודעות שלו, מעריכה ברוגרד. זוהי תיאוריה שהיא מקווה לחקור אתו במעבדה.

באוקטובר שעבר, בבוקר יפהפה בלוס אנג’לס, התלוויתי לאמאטו ולסוכנת שלו, מלודי פינקרטון, אל מרפסת הגג של דירת הפנטהאוז במלון שאנגרי-לה בסנטה מוניקה. הרחק מתחתינו, נמתח רציף אל תוך האוקיינוס וכביש החוף הפסיפי חבק את קו החוף. פינקרטון התיישבה ליד אמאטו על הכורסה, מנידה ראשה בחמימות וממצמצת אליו עם חיוך תמים בעוד שלושה גברים עם מצלמות וידאו סבבו אותם. הם אספו חומרים מצולמים עבור פרק הפיילוט של סדרת ריאליטי על נשים שמנסות להצליח בהוליווד. פינקרטון התחרתה בעבר בתכנית ריאליטי של ערוץ VH1 שנקראת Frank the Entertainer ודגמנה בפלייבוי; אם הסדרה תקבל אור ירוק, אמאטו יופיע בתכנית באופן קבוע כאחד הלקוחות שלה.

“כל החיים שלי השתנו”, סיפר לה אמאטו. “האטתי את קצב החיים, אפילו שאני פועל ומייצר בקצב שלא הרבה אנשים מבינים, את יודעת? אם בטהובן הלחין 500 יצירות בשנה אי אז בימים ונחשב למוח דיי מבריק, והרופאים שלי אומרים שאני מלחין 2,500 יצירות בשנה, את יכולה להבין שאני עסוק למדיי”.

באור הזרקורים

ג'ון סרקין אומר שהוא התחיל לראות דברים בצורה שונה, חדשה יותר, אחרי שהוא סבל מדימום מוחי ושבץ. תמונה: מדע פופולארי

ג’ון סרקין אומר שהוא התחיל לראות דברים בצורה שונה, חדשה יותר, אחרי שהוא סבל מדימום מוחי ושבץ. תמונה: מדע פופולארי

נראה היה שאמאטו מרגיש בנוח לפני המצלמות, למרות הלחץ. התפקיד בתכנית הריאליטי תהיה צעד קדימה בקריירה שלו, אבל לא קפיצה אדירה. בשש השנים האחרונות, הופיע אמאטו בכתבות עיתונים ובתכניות טלוויזיה ברחבי העולם. הוא היה אחד משמונה סוואנטים שהופיעו בספיישל של ערוץ הדיסקברי בשנת 2010 שנקרא Ingenious Minds, והוא הופיע בתכנית Nova של PBS בסתיו האחרון, ולאחרונה, אף בתכנית אירוח בהנחיית האליל שלו, ג’ף פרובסט, המנחה גם את התכנית הישרדות. ביוני הופיע אמאטו בתכנית Today.

הכרה מוזיקלית (והתשלום שמלווה אותה) טרם הגיעה. הוא שיחרר את האלבום הראשון שלו ב-2007. ב-2008 הוא ניגן לפני כמה אלפי אנשים בניו-אורלינס עם גיטריסט הג’ז-פיוז’ן המפורסם סטאנלי ג’ורדן. ביקשו ממנו לכתוב את פס הקול לסרט דוקומנטרי עצמאי יפני. אבל בעוד המיומנות המוסיקלית של אמאטו אף פעם לא מפסיקה לעורר השתאות בתקשורת, הביקורות על המוסיקה שלו מעורבות. “חלק מהתגובות טובות, חלק בסדר, חלק מהן לא כל כך טובות”, הוא אומר. “לא הייתי אומר שיש ביקורות מעולות. מה שאני חושב שהולך להיות נפלא הוא לעבוד עכשיו עם מוסיקאים אחרים”.

ובכל זאת, כשהלכנו אחרי הצילומים לאורך שדרת סנטה מוניקה, בדרך למסעדת סושי, הוא נראה מאושר. כשישבנו, חייך אמאטו חיוך רחב, דיבר בהתלהבות עם זרועותיו הבשרניות המקועקעות בתווים מוזיקליים, ודקר את האוויר עם מקלות האכילה שלו כדי להדגיש נקודות.

“יש ענייני ספרים, יש הופעות בתכניות, הופעות מוסיקליות, אירגוני צדקה”, הוא אמר. “יש אנשי טלוויזיה, אנשי קולנוע, אנשי פרסום, דברים ברקע. אוף, אני יודע שפספסתי לפחות עוד חצי תריסר. זה כאילו שאני במטוס שטס במהירות 1,500 קמ”ש! אני ניהנה מכל שנייה של הטיסה!”.

אמאטו לא בדיוק צנוע לגבי רצונו להיות מפורסם. הוא שולח מעטפות מידע לכתבים, שולח בקשות לחברות בפייסבוק ל’סוואנטים נרכשים’ אחרים ומעדכן ללא הרף את עמוד המעריצים שלו – התנהגות שהעלתה תהיות בקרב מומחים.

רקס יונג, מדען מוח באוניברסיטת ניו-מקסיקו, התחיל לחשוד באמאטו אחרי שהוא קרא על העבר שלו כיחצ”ן קרבות לחימה. “אני לא יכול להיות ספקני יותר ממה שאני”, הוא אומר. יונג חוקר יצירתיות ופגיעות מוח טראומטיות, והוא בילה זמן עם אלונזו קלמונס, הסוואנט שמפסל בעלי חיים. הוא מאמין ש’סוואנטיות נרכשת’ היא תופעה לגיטימית. אבל הוא מציין שאמאטו לא מציג סימפטומים אחרים שאפשר היה לצפות להם.

סוואנטים רבים, אומר יונג, מציגים יכולות חישוביות ואמנותיות “מענגות”, אבל “כמעט תמיד במחיר דברים אחרים שהמוח עושה”. לקלמונס, לדוגמה, יש נכויות התפתחותיות קשות. “אני ספקן מאוד לגבי סוואנטים שיכולים לקשור את שרוכי הנעליים שלהם ולעדכן את עמודי הפייסבוק שלהם ולבצע קמפיינים שיווקיים חזקים כדי להבליט את יכולות הסוואנט שלהם בו זמנית”.

אין דרך להוכיח באופן מוחלט לכאן או לכאן את הטענות של אמאטו, אבל מספר מדענים אמינים מוכנים לערוב לאמיתות של דבריו. אנדרו ריבס, מדען מוח בקליניקת מיאו, ביצע סריקות MRI על מוחו של אמאטו עבור Ingenious Minds.
הבדיקות חשפו כמה וכמה נקודות לבנות, אשר ריבס מאשר שהיו יכולות להיגרם על ידי זעזועי מוח קודמים.

“ידענו שזה יהיה בלתי סביר להראות חתימות של שינוי”, אומר ריבס. אבל התיאור של אמאטו של מה שהוא חווה “מתאים יותר מדיי טוב לאופן בו המוח מחווט, במונחים של אילו חלקים סמוכים לאילו, מכדי שהוא היה יכול להמציא את הסיפור, לדעתי”. ריבס מאמין שהריבועים השחורים והלבנים בשדה הראייה של אמאטו מתחברים איכשהו למערכת המוטורית שלו, ומצביעים על חיבור לא טיפוסי בין האזורים החזותיים והשמיעתיים של מוחו.

בסתיו שעבר, כשנסעתי ברחובות לוס אנג’לס עם אמאטו, נראה היה לי שהיה משהו אמריקני בצורה שאי אפשר להכחיש במאמציו לנצל את התאונה שלו – שהתרחשה כשהוא היה כמעט בן 40, מביט אל תהום של בינוניות בגיל העמידה – ולהפוך את עצמו ממאמן מכירות אנונימי למוצר מסחרי, סמל מעורר השראה לאפשרויות האנושיות עבור אלפי המעריצים הפוטנציאליים החולמים על דברים גדולים יותר. טרפרט, סניידר וברוגרד דיברו כולם בהתרגשות על פיענוח התופעה של ‘סוואנטיזם נרכש’, כדי שביום מן הימים נוכל לאפשר לכולנו לחקור את הכישרונות החבויים בנו. הדרק אמאטואים של העולם מספקים הצצה על המטרה הזאת.

אחרי שהחניתי את הרכב בשדרת סאנסט, כמה רחובות ממקדשי הרוק-אנד-רול המהוללים של ה-Roxy וה-Viper Room, נכנסו, אמאטו ואני אל מלון סטנדרד והלכנו בעקבות היפסטר פרוע שיער עם מבטא אוסטרלי לבר מואר באפלוליות. במרכז החדר היה מוצב פסנתר כנף, קלידי השנהב שלו מבריקים. הכיסאות היו הפוכים על השולחנות וכלים רשרשו במטבח הקרוב. המועדון, שהיה סגור באותה שעה ללקוחות, היה שלנו. כשאמאטו התיישב, נראה היה שהמתח משתחרר מכתפיו.

הוא סגר את עיניו, הניח את רגלו על אחד הפדלים, והתחיל לנגן. המוסיקה שזרמה מבין אצבעותיו הייתה טרקלינית, מלאה בסלסולים פרחוניים, מתעמקת ונעה במעלה ובמורד הקלידים בגלים של תווים מתגלגלים – סוג מוסיקה דביקה ואמוציונלית המתאימה יותר לשיא של סרט רומנטי כמו From Here to Eternity מאשר למועדון לילה חשוך במורד הכביש מלב שדרת סאנסט. היא נשמעה לא אופיינית בצורה מוזרה לגבר אשר בחירת הלבוש שלו מזכירה את כוכב הסרטים של שנות ה-80 – ברט מייקלס. אמאטו לא נשמע לי כנגן מופלא, מסוג הסוואנטים הנדירים כמו טום בטון העיוור, אשר כישרונם היה מרשים אפילו נגן עם שנים של ניסיון.

אבל לא נראה היה שזה משנה. היו ביטוי, מלודיה ויכולת. ואם הם יכלו לעלות באופן ספונטני מאמאטו, מי יכול לומר אילו יכולות מופלאות עשויות לשכון חבויות בכולנו?


אוהבים מדע ולא מקבלים מספיק ממנו בגיקטיים? Popular Science ישראל וגיקטיים יוצאים בשיתוף פעולה במיוחד במסגרתו יוכלו גולשי האתר להנות ממנוי הכרות מיוחד לגרסה הישראלית של מגזין הטכנולוגיה והמדע במחיר של 20 ש”ח בלבד למשך 3 חודשים. לפרטים נוספים והרשמה

מדע פופולארי

הגב

1 תגובה על "פגיעת המוח שהפכה אותם לגאונים"

avatar
Photo and Image Files
 
 
 
Audio and Video Files
 
 
 
Other File Types
 
 
 

* היי, אנחנו אוהבים תגובות!
תיקונים, תגובות קוטלות וכמובן תגובות מפרגנות - בכיף.
חופש הביטוי הוא ערך עליון, אבל לא נוכל להשלים עם תגובות שכוללות הסתה, הוצאת דיבה, תגובות שכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של Geektime, תגובות שחורגות מהטעם הטוב ותגובות שהן בניגוד לדין. תגובות כאלו יימחקו מייד.

סידור לפי:   חדש | ישן | הכי מדורגים
שרון
Guest

כתוב מצוין. תודה

wpDiscuz

תגיות לכתבה: