אמת או שקר? על ביקורות והמלצות ברשתות חברתיות
למרות שהנושא נראה טריויאלי במבט הראשון וייתכן שהשאלה בכותרת גורמת לכם להרים גבה בתהייה, תנסו לחשוב לרגע כמה פעמים כתבתם לחברים שלכם המלצות על “אפליקציה מעולה, את חייבת לנסות אותה!”, או “חנות ממש מצויינת, כנס לקישור”. או לחילופין “אל תקנו את זה, אם תצטרכו שירות, לא יהיה לכם עם מי לדבר”. האם אנחנו עדיין יכולים לסמוך על החברים שלנו?
בשנתיים האחרונות חזינו במהפך אמיתי בעולם הפרסום. מקמפיינים של באנרים קופצים, מרעישים או מסתירי טקסט, חברות רבות הבינו את הפוטנציאל העסקי הטמון ברשתות החברתיות השונות כמו לינקדאין, טוויטר ובראש – הרשת החברתית בעלת מספר החברים הגדול ביותר – פייסבוק והחלו לרתום את שירותיהן של חברות הייעוץ לפרסום במדיה החברתית. לא מעט נכתב בזכות הפרסום הויראלי בין חברים ברשת, ולא מספיק נכתב בגנות השימוש במספר חברים רב לקידום מוצרים בקרב ילדים. אך הבעיה מתחילה עוד לפני המפעילים האנונימיים, אלא בחברים שלנו. האם הם באמת חברים?
האם נדרש קוד אתי למשתמשים ברשתות חברתיות?
הדיון מתחיל לפני הכניסה המאסיבית של הרשתות החברתיות לחיינו. שורשו ניטע עוד בתגובות אנונימיות ובטוקבקים באתרים והוא המשיך בביקורת מסעדות והמלצות על מומחים מסוגים שונים. אך בעוד את אלו יכולנו לפרש כרצוננו, בשל הקלות בה ניתן היום לכתוב תגובה, ביקורת או המלצה באתרי, בפורטלים ובבלוגים, הרשת החברתית שלנו, שאמורה לכלול את מעגל החברים שלנו ו”לפלטר” את האחרים הפכה אף היא לחשודה מיידית. למעשה, כל עוד כל חברה הפועלת מאחורי הקלעים יכולה להפעיל משתמשים כרצונה על מנת לפרסם מותג מסויים ולהכפיש שירות אחר, לעולם לא נדע בוודאות כי חבר הוא באמת חבר, ולא “בובה” שמישהו מנווט. גם במידה ואין לו מפעיל, האם הוא מחוייב לאמת בפרסום, לקרדיט למקור או להגינות בסיסית גם ברשת החברתית?
כפי שעדי אבנית מציין בפוסט המעלה את השאלה האם קיים קוד אתי למשתמשים ברשתות חברתיות, כל יום צפות שאלות דומות ברשתות הללו: האם חברים שלי יכולים לסמוך עלי, שאפרסם ביקורת אמיתית על מקום בו אכלתי בטוויטר? אם בעלי המקום הם חברים שלי (לא רק בפייסבוק) ותמורת הפרסום קיבלתי ארוחה חינם? אני לא מפרסמת אותם כגוף מקצועי, אני פשוט ממליצה הלאה, כחברה לחברים, ומבקשת מהם להפיץ הלאה גם. ויראלי קוראים לזה, לא? כמו כל וירוס, גם ברשת החברתית קשה למצוא את המקור שלו.
שאלה של אמון ושל הגינות
הסוגיה מסתעפת למקומות נוספים. בעוד אחר העתקה ממקור באינטרנט, אפילו אם לא מדובר בזכויות יוצרים, אפשר להתחקות, הכתיבה ברשתות החברתיות אינה מתאפיינת בהכרח במתן קרדיט בכל המקרים. העתקת סטטוס אינה מציגה את המקור, בשיתוף קישורים אפשר להסיר את הקרדיט של המפרסם המקורי ובשל הגדרות הפרטיות, קשה להתחקות מה היתה הדרך שעבר התוכן. כעת, שהרשתות החברתיות תופסות נפח גדול מהזמן בו אנחנו צורכים מידע, כיצד נוכל לדעת מי היה המקור של המידע וכמה הוא אמין?
בסופו של דבר, השאלה התיאורטית יכול להוות בסיס למחקרים סוציולוגים רבים. אבית ציטט את העיתונאי מיקי רוזנטל: “אין עיתונאי אובייקטיבי, יש עיתונאי הגון”. מכאן עולה השאלה שנשארה אקטואלית ומסכמת את האינטראקציה שלנו עם חברינו הוירטואליים: האם לא הגיוני לצפות לאותה הגינות מצד חברים בפייסבוק או בטוויטר? לדעתי, מדובר בשאלה שבסיסה הוא בקלות בה ניתן ללחוץ על Share או Retweet, בניגוד להבעות שאפשר לראות אצל חברים בשיחה פנים מול פנים ולא נוכל, לעולם כנראה, ליצור מהן אמוטיקון מספיק מדוייק כדי שיעביר את המסר.
האם אתם חושבים שנדרש קוד אתי גם למשתמשי הרשתות החברתיות?
מורן בר
מייסדת ומנהלת החברה, יזמית בעלת נסיון רב שנים בתעשיית ההיי-טק עם רקע נרחב בתחום האחסון והתקשורת ובעולם המדיה החברתית. היתה שותפה למיזמי אינטרנט גדולים וביניהם אתר 2eat הישראלי. בוגרת ממר"מ ועו"ד העוסקת בתחום דיני הפרטיות וטכנולוגיה.
הגב
3 תגובות על "אמת או שקר? על ביקורות והמלצות ברשתות חברתיות"
* היי, אנחנו אוהבים תגובות!
תיקונים, תגובות קוטלות וכמובן תגובות מפרגנות - בכיף.
חופש הביטוי הוא ערך עליון, אבל לא נוכל להשלים עם תגובות שכוללות הסתה, הוצאת דיבה, תגובות שכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של Geektime, תגובות שחורגות מהטעם הטוב ותגובות שהן בניגוד לדין. תגובות כאלו יימחקו מייד.
בהרבה מאוד מקרים אכן אין ארוחות חינם. רוב הבלוגרים שהיום “מדווחים” על מוצרים מנסים להרוויח מהם משהו.
לפי דעתי למרות הרצון להפוך את הרשתות החברתיות למשהו יותר טוב מכיוון שלכאורה מדובר ביחסי חברות, בפועל הדברים מתנהלים אחרת.
הרבה מאוד פרופילים שקיימים בין אם אמיתיים או מזוייפים מנסים לקדם מטרה כזו או אחרת, באופן ישיר או עקיף.
במקרים כאלו כמו בהרבה מקרים הצרכן חייב להיות זה שבוחר בזהירות.