שייני הפי פיפל מצייצים ביחד

מאמרו של ווליאם דרסיוויץ, גורס שהחברות נגזלה והוחרבה על ידי מאות החברים שיש לנו בפייסבוק. אבל האם החיים שלנו, כפי שהם מוצגים במראה הדו מימדית של הרשת החברתית היא האמת האחת והיחידה? אילאיל בן שלום כותבת על חלון הראווה הגדול של הרשתות החברתיות.

manikinסוף השנה האזרחית, כל שכן סוף עשור, הוא מועד מצויין לניהול סיכומים, וכמה שאנו אוהבים את זה. סיכומי עשור בכל תחום, החל מספורט, דרך מוסיקה ואירועי טרור פורסמו בכל מקום אפשרי. העשור הנוכחי שיסתיים ביום חמישי בלילה, והשנה האחרונה בפרט, מסמנים כל כך הרבה שינויים, משמעותיים והרי גורל. בפני רובם קטונתי, לא על כולם רציתי לחוות דעה, אבל המאמר הזה, שפורסם בשבוע שעבר המתייחס לשינוי שעבר עולמנו החברתי כתוצאה מהתחזקותן של הרשתות החברתיות העלה בי מספר מחשבות.

לפני ימים ספורים ישבתי עם חברה והיא אמרה לי שהשנה הזו, שנת 2009, תיזכר עבורה כשנה שבה השתנה עולמה החברתי כתוצאה מהשימוש והמעורבות שלה ברשתות חברתיות. היא לא החברה הראשונה או היחידה שאומרת לי זאת. גם מול עצמי אני חייבת להודות שהשנה הזו היא אכן “השנה החברתית”, שבה הכרתי אנשים רבים, ועשיתי זאת באמצעות המערוך הגדול לרידוד מערכות יחסים: הטוויטר.

מאמרו של ווליאם דרסיוויץ, שאומר שהחברות נגזלה והוחרבה על ידי מאות החברים שיש לנו בפייסבוק בעייתי במספר מובנים, אבל הבעיה העיקרית, בעיני היא היציאה מנקודת הנחה שהחיים שלנו, כפי שהם מוצגים במראה הדו מימדית של הרשת החברתית היא האמת האחת והיחידה. שהקשרים החברתיים שלנו כפי שהם מוצגים שם, שאנו, חיינו, תחושותינו ומעשינו הם בדיוק מה שמתועד על ידינו ועל ידי אנשים שאנו מקושרים אליהם ברשתות החברתיות. למעשה, הכותב המלומד המם את קוראיו עם נתונים היסטוריים מפוצצים, חבט בהם בעזרת טרמינולוגיה סוציולוגית, ואז הנחית עליהם את הפרט הטריוויאלי ביותר – הוא מרגיש שכל הרשתות החברתיות האלה רק עוזרות לו להרגיש בודד. במובן מסוים בנקודה זו הדיון הוא על הפרטיות והפומביות, על ההנחה שהגלוי הוא הכול. שבעידן הזה של מידע וקישוריות, של תמונות אינסופיות ותיעוד מדוקדק של כל פרטי היומיום אנחנו חושפים בעצם את כל המידע ונותנים את הכול. דרסוויץ קובע שמערך החברות והאינטראקציות כפי שהוא מגולם ומיוצג בפייסבוק ובתגובות בטוויטר הוא המציאות כולה. והרי, ברור שהדבר אינו כך.

ראשית, כפי שמציין גם גל מור, אפילו אנשים שהרשתות החברתיות תופסות מקום מרכזי בחייהם, אינם מנהלים את כל סוגי האינטראקציות שלהם שם. בסופו של דבר הזהות האינטרנטית שלנו, זו שאנו מנהלים באתרים הללו לעולם אינה שלמה. מרבית האנשים שאני מכירה שחיים ברשת זמן רב, בבלוגים, באתרים ברשתות החברתיות, אף מגלים את הצורך לנהל יותר מזהות אינטרנטית אחת, לכתוב ביותר ממקום אחד וברוב המקרים לתחזק לפחות זהות אחת, פיקטיבית, עלומה, שאומרת את כל מה שהם בפני עצמם לא יכולים באמת להגיד, וגם היא – לא אומרת הכול. כי למי בעצם אנחנו אומרים את הכול?

החברות לא נעלמה מהעולם, ולא תיעלם לעולם. אבל המציאות היא כי החיים שלנו, והתקופות בהם, התארכו והמציאות האינטרנטית מתאימה את עצמה למרחקים המתמתחים והולכים של חיינו. פעם היינו פוגשים עוד בבית הספר היסודי את חברי הנצח שלנו, את בני הזוג בתיכון ובגיל 30 כבר היינו נשואים, עם ילדים, עם קריירה. קצת אחר כך היינו פוגשים חברים בצבא, ואז המשקל עבר אל קבוצת החברים שפגשת באוניברסיטה או בעבודה. אבל מה עושים עם החיים האלה, ממש עכשיו, שבהם אנו נותרים ללא בן זוג יציב ויחיד לאורך שנות העשרים, בהם אנו מחליפים מקומות עבודה כל כמה שנים, ולפעמים מחליפים מסלול קריירה במהלך שנות השלושים? מה אנחנו עושים כאשר החברים שפגשנו בתיכון עברו לארץ אחרת, או נדדו אל עולמות אחרים, כשאנו עצמנו משתנים ונעים? אין יותר חתונות קתוליות.

אז היכן ניתן לפגוש היום חברים שעולמם זהה לשלי? בפאב? בקבוצת הסריגה הדו-שבועית בבית הקפה?
האם בהיותי רווקה ותל אביבית עדיין אמצא את האוזן הקשבת, הפניוּת והרעוּת אצל חברתי המטופלת בשני ילדים? האם אני באמת מסוגלת לספק לה את קבוצת התמיכה הראויה בנוגע לחיתולים, חוויות מגן הילדים ומה עושים עם הכאבים האלה בחזה אחרי הנקה? אני עדיין אוהבת אותה, והיא אוהבת אותי, אבל עולמותינו התרחקו כל כך מאז שנרקמה בינינו החברות בגיל 16, ואנו שתינו זקוקות לאנשים שאיתם אפשר לחלוק את היומיום שלנו, לא רק לנשות סוד פרטיות שיודעות את צפונות נפשנו וכל שארע לנו מאז גיל חמש.

פייסבוק, טוויטר, וכל רשת חברתית אחרת, הם חלונות הראווה בהם אנו מעמידים את חיינו. הם המראות שמאפשרות לנו לבנות מיצג של עצמנו כאנשים יפים, מאושרים ובעלי חברים תומכים. כל הסטטיסטיקות אשר נעשו בנושא מבהירות באופן חד משמעי – האדם אשר מבקר בצורה התדירה ביותר ולפרקי הזמן הממושכים ביותר בפרופיל שלכם הוא – אתם עצמכם. אתם עוברים על התמונות ובוחרים רק את אלו שבהן אתם מחייכים, מציגים רק את הדברים הטובים. בוררים את המילים, מסדרים את אמרות השפר, הכל על מנת לדאוג שהדימוי הפומבי שלכם יהיה זהה לדימוי האופטימלי שיש לכם לגבי עצמכם. טרם יצא לי לראות תמונה של לוויה בפייסבוק. ברגעי הקושי אנו נוטים להסתגרות, כי בעוד שהשמחה היא פומבית, הרי שהעצב נוטה להיות פרטי, ואותו אנחנו לא מציגים בעולם הפייסבוק הפלסטיקי. אנחנו לא באמת רבים שם. אנחנו לא באמת מנהלים שם מערכות יחסים. מי לא מכיר את חוסר הנעימות הקל שמתלווה לשורה – no longer in a relationship שמופיע לכם פתאום ב-live feed. קל לנו לסמן לייק על נישואין, אירוסין, אבל פייסבוק לא נועד על מנת לאפשר לנו להתמודד עם שברון הלב והקושי שמייצגת פרידה אמיתית. בפייסבוק, מרבית הזמן, אנחנו shiny happy people.

כשם שההתקשרויות במרחבי הרשתות החברתיות הן ייצוג חיוור של המציאות, כך כאשר נוצרת התחברות בעלת פוטנציאל אמיתי בעולם הרשת, עולה הרצון והצורך להיפגש עם האדם. ולא מדובר פה על התקשרויות רומנטיות בהכרח. לפחות שתי חברות טובות ושני ידידי נפש הכרתי באמצעות ההצעה להעביר דיאלוג הודעות מעניין לכוס קפה, ובמהלך השנה האחרונה חיזקתי באמצעות מפגשים את ההיכרות עם כל האנשים שמצאתי את דעתם, עמדתם או גישתם לעולם מעניינת. מפגשי הטוויטאפ, למשל, (שחוגגים שנה להיווסדם) מהווים הזדמנות מקסימה לפגוש את האנשים מאחורי 140 התווים, ואפשרו לי להכיר כמה מהאנשים המרתקים יותר בחיי כיום.

חברויות אמיתיות לעד ישמרו למפגשים בין אישיים. לשיחות אינטימיות וליכולת לשבת מול אדם אחר ולבכות. להגיד – עכשיו קשה לי, עכשיו אני לא יכול באמת. ואת זה תמיד לא פשוט לעשות. זה אינו קשור לשאלה האם אנחנו מכירים אלפי אנשים, או האם אנו מעבירים את חיינו באותו היישוב, באותה הקבוצה כל חיינו. פייסבוק מאפשר לנו לראות את הרדידות המלווה את מרבית ההיכרויות בחיינו. את חד המימדיות שבהן. הפלטפורמה הזאת מאפשרת לנו להעריך יותר את האנשים היקרים והמועטים שאינם צריכים אותנו יפים ומאושרים כל הזמן. היא מאפשרת לנו לפעמים לגלות אנשים חדשים לדבר איתם בשקט. הרשתות החברתיות לא הרסו את החברות. הן רק מאפשרות לנו להביט בחלונות הראווה הללו, ולהעריך יותר, לפעמים, את אשר יש לנו בידיים.

אילאיל בן-שלום

בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה והיסטוריה (BA) ותואר שני בהיסטוריה (MA), בימים אלו לומדת ל -MBA. עובדת בתחום השיווק הדיגיטלי, גיימרית, תולעת ספרים, אוהדת הפועל, שחקנית פוקר מבטיחה, רוקמת ופורמת, מכינה ריבות ובאופן כללי מרוצה מהחיים.

הגב

18 Comments on "שייני הפי פיפל מצייצים ביחד"

avatar
Photo and Image Files
 
 
 
Audio and Video Files
 
 
 
Other File Types
 
 
 
Sort by:   newest | oldest | most voted
daphss
Guest

ההשוואה לחלון ראווה מאד נכון.

הפוסט מצויין אילאילוש (כמו תמיד כמובן)

Happy new social year and decade my love.

אורי
Guest

מסכים עם כל מילה. אני חושב שמתישהו גם הרשתות החברתיות יעברו התפתחות ויציגו במידה רבה יותר את הדברים שלא היינו שמים בחלון הראווה.

נאור
Guest

אהבתי, מאד מדוייק. (ובמסגרת ה”שייני פייס” אשמור את התגובה לאיזה טוויטאפ לא אונלייני)

ליאור
Guest
המאמר / פוסט הזה רק מחזק את ההרגשה שלי שאנשים מרוב שהם חיים מול מחשב ומנהלים זהויות אינטרנטיות שכחו איך לנהל מערכות יחסים עם חברים, אני חושב שמאז התפתחות המחשב והכניסה המסיבית של חיי האינטרנט לחיינו הן כבגירים והן כילדים אנו מאבדים את היכולת הבסיסית לשמר חברויות, לטפח, ולדעת להרגיש מה ה”חבר שלך” באמת מרגיש, בתור אחד שיש לו כמעט 450 חברים בפייסבוק שברובם ועם רובם לא החלפתי מילה מאז ששלחתי / קיבלתי בקשת חברות, אני חושב שאין כמעט קשר בין המדיה הזו לבין מי שבאמת אני אוכל לדבר בשעת צרה אמיתית, בתור אבא לעתיד אני חושב לגדל את ילדי… Read more »
נאור
Guest

@ליאור, צריך לזכור תמיד שהמחשב/רשת/סושל וכן הלאה, הם רק תווך, אמצעי ולא המהות. המילה “חבר” (כמו הרבה מילים אחרות) קצת איבדה ממשמעותה המקורית (שיווק וזה.. ) ואני חושב שדווקא הילדים (לפחות השלישיה שאצלי) דווקא מסתדרים הרבה יותר טוב מאיתנו עם ההבנה של מה הוא “חבר” לעומת חבר ומה ההבדל בין עדכון סטאטוס סתמי לשיחה אמיתית.

ליאור
Guest

איך אמר ג’רי סינפלד אצל ילדים זה הרבה יותר פשוט, אם אתה רואה ילד עומד מול הבית שלך הוא נהייה אוטומטית חבר שלך, הבגירים קצת מתקשים בזה,
אבל נו מילא…

Nadav
Guest

לא מצאתי במאמר התמודדות עם אחת הטענות המרכזיות השגורות ( מילה מעצבנת :-( ) בפי מבקרי הרשתות החברתיות: עצם העיסוק היומיומי בעדכוני פרופיל/סטטוס ובכלל בחיים ברשת חברתית מבטלים את מעט הזמן הפנוי העומד לרשותנו (החיים במירוץ העידן המודרני) ולכן מונעים מאיתנו אינטראקציות חברתיות “אמיתיות”. נוסיף על כך את “זמן הטלויזיה” שהולך ומתארך וחברים אמיתיים הופכים להיות אופציה שאנו זקוקים לרגע כדי להזכר במשמעותה…

ליה
Guest

בהמשך לזה, הביטול של אינטראקציות חברתית “אמיתיות” לא קשור רק לזמן.
בעיני זה קשור גם לשכלול של היכולת האישית להציג “חלון ראווה” מסקרן ומפתה בכל מצב לכדי אמנות. הפוקוס העצום שניתן לחלון הראווה הזה, פלוס הזמן שאנחנו משקיעים בלתחזק אותו, מרחיק אותנו מעצמנו ומהיכולת לבטא את עצמנו בצורה חופשית, טבעית ואותנטית.

חוצמזה, בחוויה שלי זה קשור גם לעובדה שהאנונימיות נעלמה מהרשת. באופן אישי הרבה יותר נהניתי לתקשר בפורומים תחת זהות בדויה בראשית שנות ה – 2000 מאשר לעדכן סטטוס בפייסבוק בשנת 2009. גם אז עסקתי הרבה בניסיון להבריק, ובכל זאת הרגשתי יותר חופשית, יותר “עצמי”.

Nadav
Guest

ליה, מסכים לגמרי. בעיני האפשרות להשאר אנונימי (שכבר אינה קיימת בפייסבוק ודומיו) אפשרה לנו ביטוי הרבה יותר אמיתי של עצמנו. חשיפת הזהות דורשת מאיתנו בהרבה מיקרים, כמו בחיים האמיתיים, להתיישר עם מוסכמות ולתחזק זהות שפויה וקונפורמיסטית.

דריק
Guest

יצא לי לדבר על טוויטר עם כמה מחברי הכרישים: בעלים של קזינו און-ליין ששווה מעל מילארד דולר,עם בעלים של חברת תרופות און ליין המפרנסים 400 עובדים, ועם בעלים של אתרי סקס במגדל הכי יקר בת”א שמגלגל מעל 100 מיליון דולר…

עם יד על הלב, מה לדעתכם בכנות הם אמרו על טוויטר מלבד הערכה גדולה ליזמים?

אייל מרקוס
Guest
מאמר מצוין אילאיל, תודה. אני מודה שלפני שנה הייתי מעט חשדן בנוגע לרשתות החברתיות, וזאת למרות שאני נושם, צורך תוכן, מרוויח את לחמי ומבלה באינטרנט. אבל השנה האחרונה לימדה אותי שכיום לרשתות חברתיות יש ערך הרבה מעבר ל”סוציאלי”. כיום אני מקבל המון תוכן מצוין (כללי ומקצועי) בפייסבוק, ומצליח לנהל אינטראקציה מעולה עם הרבה מאוד אנשים שאלמלא הפייסבוק לא הייתי רואה עוד לעולם. אני גם מודע למחיר שהרשתות גובות ממני ומאחרים – אובדן הפרטיות (אין לי בעיה עם זה, אגב), הצורך שלנו באקסהיביציוניזם, והמסיכה המקוונת שהרבה מהחברים שלי ברשתות עוטים. מה שבאמת אני רוצה שיקרה, זה שהרשתות יתבגרו כבר, כרגע השינויים… Read more »
trackback

[…] אל הפוסט שייני הפי פיפל מצייצים ביחד […]

שרה
Guest

היי אנשים

wpDiscuz

תגיות לכתבה: