הסודות של סיקרט – ולמה זה בעצם לא מפתיע

הרבה אנשים נעלבו ממה שהתחולל בסיקרט. שגיא בן-צדף מנסה להבין מדוע השבועות הראשונים של האפליקציה בישראל היו מלאים ברוע ולכלוך וטוען שהתשובה לכך היא הרבה יותר פשוטה וברורה ממה שאתם חושבים.

קרדיט תמונה: Shutterstock

קרדיט תמונה: Shutterstock

זה לא סוד שסצנת הסטארטאפים המקומית רעשה וגעשה בשבועות האחרונים בעקבות הגעתה לארץ של Secret, הרשת החברתית האנונימית שהושקה לפני חצי שנה בארצות הברית ולפני כחודשיים בשאר העולם.

אם בכל זאת פספסתם את הדי הפיצוצים (ואני לא מדבר על צוק איתן), כמו גם את הכתבה של ענבל אורפז בדה מרקר שעשתה להם אאוטינג (וגם העלתה עוד יותר את ההיסטריה סביב האפליקציה), אשתמש במילותיה של ענבל כדי להסביר:  ״אחרי שהם מסיימים לפרגן זה לזה בפומבי, אנשי סצינת ההיי־טק והיזמות הישראלית מתחברים לרשת החברתית האנונימית סיקרט וכותבים מה הם באמת חושבים על מי הכי חתיך בתעשייה ומי המשקיע הכי גרוע. והכל בלי צנזור: “כולם שם בני זונות, מוציאים את הצד הרע בפומבי”״. או במילים אחרות: הסטארטאפיסטים, שהם בדרך כלל ה״early adopters״ של כל שירות או אפליקציה, נהרו אל סיקרט בהמוניהם, ומיהרו להציף אותה במה שמעניין. אותם, זאת אומרת. בלי מחסומים ובלי פילטרים. וזה לא נראה טוב.

כתייר וותיק במרחבי ״אינטרנט״, וחובב רשתות חברתיות ופלטפורמות ״הבעה עצמית״ אחרות, אני חייב להודות שאם משהו הפתיע אותי בכל הסיפור הזה, זו היתה דווקא התגובה הרועמת למדי של אנשים מתוך אומת הסטאראטפ, שמתבטאת גם בכתבה בדה מרקר, אבל גם, למשל, בטור שפרסם יזהר שי מ-Canaan Partners ב״גלובס״, תחת הכותרת ״מסתתרים מאחורי המסכה״. שי כתב שם בין היתר: ״מספר משתמשים באפליקציה השתמשו בזכות המפוקפקת שהיא מקנה להם להתחבא מאחורי מסיכה דיגיטלית וכתבו דברים, שאילו היה להם האומץ להזדהות בדמותם האמיתית, היו מן הסתם מזכים אותם בתביעת דיבה כואבת למדי״. בהמשך הוא גם השווה את סיקרט לטוקבקים, וטען כי היא מהווה פגיעה קשה בחופש הדיבור וניצול מחפיר של זכויות החופש הדמוקרטי.

הרבה אנשים נעלבו ממה שהתחולל בסיקרט. חלקם חברים שלי. לא לי לשפוט האם הם היו צריכים או לא להיעלב. אני כלל לא משוכנע שמה שכן נכתב שם נופל תחת ההגדרה של ״דיבה״, אבל אינני רוצה גם לפרוש כאן את דעתי על טיעוניו של יזהר שי. אני רציתי לנצל את הבמה שניתנה לי כדי לדון במשהו שקצת התפספס בכל הסיפור הזה, והוא הסיבה האמיתית בעיניי שהשבועות הראשונים של האפליקציה בארץ נראו כמו שנראו, הסיבה האמיתית שאותם יזמים (בעיקר), חלקם חברים שלי (לפחות לפי סיקרט), הוציאו כל כך הרבה כעס ותסכול, רפש ורוע תחת מעטה האנונימיות שהאפליקציה מאפשרת להם. והתשובה, חברים, היא פשוטה מאוד: כי הם יכולים. סוף סוף.

אם יש משהו שהתקשורת בארץ עוד לא ״גילתה״, זה שחיי היזמות בכלל, והסטארטאפים בפרט, הם רכבת הרים מטורפת, וכגובה העליות כך גובה הירידות. כולנו אוהבים לחגוג גיוסים, זכיות בפרסים, רכישות מתוקשרות של סטארטאפים ישראלים, אבל אף אחד (כמעט) לא כותב על המחיר, על הקשיים, על ה-90% שלא מצליחים, על מה שעברו ה-10% שכן הצליחו, על בדידותו של הסטארטאפיסט למרחקים ארוכים.

וזו לא רק התקשורת – יש הסכמה שבשתיקה לא לדון על זה, לא להתעסק בזה. כולם עסוקים לפרגן, לחבק, לחגוג, להתרועע. מעטים, ומהנסיון שלי דווקא המנוסים יותר, מעזים להתוודות על הצלקות, על הכאבים, על הבעיות. וכן, גם על הכעסים. כי בתעשייה שהיא מטורפת מעצם הגדרתה, משועבדת לדולר הכל-יכול, מחויבת להמציא את עצמה מחדש, יש המון אנשים פגועים. כמעט ואי אפשר לשרוד בביזנס הזה בלי לחטוף – מ״לא״ מנומס דרך הסכם שהתבטל ברגע האחרון. תוסיפו לזה את התבלין של התרבות הישראלית, של תרבות הסטארטאפים הישראלית שנוצרה פה, ותקבלו אינספור סיפורים מסמרי שיער שכל יזם מנוסה סוחב איתו, שהיו יכולים לפרנס עשר עונות של ״סיליקון וואלי״. ומה שגרוע מכל, זה שהציפיה – לפחות למראית עין – היא לבלוע הכל, להכניס את הבטן ולהמשיך הלאה, עם חיוך, במלוא הכוח.

בכל כנס סטארטאפים, בכל מדור בעיתון, יזמים משדרים שכיף להם, שמצליח להם, שטוב להם. אף אחד הרי לא ירצה להשקיע ביזם מתוסכל, אף אחד לא ירצה לעבוד עם יזם כועס, אף אחד לא ירצה לשמוע על יזם שדקרו אותו בגב. וכך מסתובבים בינינו עשרות, אולי מאות יזמים, שאין להם שום פלטפורמה לפרוק את כל מה שיש להם בבטן, שמצפים מהם כל הזמן לחייך ולפרגן, ופשוט נשבר להם הז…כרון הקשיח.

ואז מגיעה פלטפורמה כמו סיקרט שמאפשרת למשתמשים, כפי שהסביר יניב פלדמן, להיפטר מהצורך לשתף את התכנים שיציגו אותם באור הטוב ביותר. המייסדים של סיקרט בנו פלטפורמה שמציעה למשתמשים מקום בו הם יכולים להיות עצמם, לשתף את את מה שהם באמת חושבים, ולצרוך את התוכן שבאמת מעניין אותם. כל תלמיד פסיכולוגיה שנה א׳ יסביר לכם מה קורה כשאתם מחברים חבורה של יזמים מתוסכלים לפלטפורמה כזו,  שם הם יכולים להביע את דעתם על כל דבר באופן אנונימי, ועוד לקבל לבבות מחברים שלהם. הוא גם יסביר לכם שלא פלא שהזעם הופנה כלפי שלוש קבוצות עיקריות: לאנשים שהם ״בכותרות״, שמהווים ״נערי הפוסטר״ של הסצנה; לאנשי קרנות הסיכון, שנתפשים היסטורית בתור ״הצד האפל״ של התעשייה; ונותני שירותים, כי כל אחד צריך מישהו (שנתפש בעיניו כ)חלש יותר.

אז מה בעצם אני רוצה להגיד?  שצריך להבין. שצריך לקבל. שכמו בדרך כלל במקרים כאלה, של כעס מודחק שמתפרץ ברגע נדיר כשמתאפשר לו, צריך לקחת את הדברים בפרופורציה, ולא להתרגש. בטח לא להיעלב. במיוחד אם אתם משתייכים ל״סצנה״. אלו בסופו של דבר אנשים שמוציאים קיטור במקום היחיד כמעט שהם מסוגלים לעשות את זה. לא יותר, לא פחות. וחשוב לאפשר להם לעשות את זה.

בהקשר הזה לא הפתיע אותי שדווקא אלה שהיו גם בצד השני של המתרס, אנשים כמו יניב גולן או אדן שוחט, אנשים שספגו לא מעט חיצים מעל גבי האפליקציה, לא רק שלא לקחו ללב את הדברים, אלא אף השכילו לתעל אותם לכיוונים חיוביים – בעיקר כדי לקבל פידבק אמיתי על התנהלותם (כזה שיתקשו לקבל בשום פלטפורמה אחרת), בין אם הוא נכון ובין אם הוא תדמיתי (איך הם נתפשים בעיני הכותבים).

כמי שחוקר רשתות חברתיות באופן חצי-מקצועי כבר לא מעט שנים (ומסוקרן מהן עוד לפני שהן כונו ״רשתות חברתיות״) אני חושב שרשתות אנונימיות שכאלה הן פלטפורמות מאוד מעניינות ומאוד יעילות, ויש אינספור דוגמאות לכך, החל מפורומים לענייני סקופים א-לה רוטר וכלה באתרים כמו 4Chan. מאידך, אני חושב שיש קסם גדול ברשתות שבהן אתה יכול לחלוק את דעותיך עם העולם תחת שמך ובפומבי, גם אם הדעות האלה אינן קוצנזוס, וכנראה בגלל זה אני פעיל מאוד בטוויטר. סיקרט היא כרגע משהו באמצע – אנונימית, אבל מאפשרת במה מצומצמת יחסית (רק חברים של חברים, אם כי בסטארטאפ ניישן כולם חברים…). ימים יגידו אם אחרי שענני ההתלהבות הראשונים יפוגו, סיקרט באמת תשאיר את חותמה על הרשתות החברתיות בפרט והאינטרנט בכלל.

עד אז אני ממליץ לכולם להירגע. מי שזה לא מתאים לו יכול למחוק את האפליקציה. מי שזה לא נעים לו יכול רק לקרוא ולא לשתף. מי זה מעניין אותו יכול להצטרף ולהשתתף. שורה תחתונה – כמו רוב האפליקציות המצליחות – זוהי רק שלוחה דיגיטלית של התנהגות שהיתה כבר קיימת במקומות אחרים, באון-ליין ובאוף-ליין, גם אם לא ידענו על קיומה או העדפנו להדחיק אותה. ממש כמו תוכנית ריאליטי, סיקרט בסך הכל שמה את זה בפריים-טיים.

קרדיט תמונה: Shutterstock / Secret

שגיא בן-צדף

חובב מוזיקה מושבע, מבקר מוזיקה במיל, איש הייטק ויזם. מנכ"ל ו-co-founder של סרנדיפ מדיה, סטארטאפ שמתמקד ב-social music discovery. כותב (והרבה) בטוויטר: @sageeb.

הגב

6 תגובות על "הסודות של סיקרט – ולמה זה בעצם לא מפתיע"

avatar
Photo and Image Files
 
 
 
Audio and Video Files
 
 
 
Other File Types
 
 
 

* היי, אנחנו אוהבים תגובות!
תיקונים, תגובות קוטלות וכמובן תגובות מפרגנות - בכיף.
חופש הביטוי הוא ערך עליון, אבל לא נוכל להשלים עם תגובות שכוללות הסתה, הוצאת דיבה, תגובות שכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של Geektime, תגובות שחורגות מהטעם הטוב ותגובות שהן בניגוד לדין. תגובות כאלו יימחקו מייד.

סידור לפי:   חדש | ישן | הכי מדורגים
Ron Gura
Guest

Ron Gura here

poop
Guest

poop

yo
Guest

yo

hodor
Guest

hodor

יניב
Guest

יש אתר ישראלי מאוד דומה ודיי מוצלח שקוראים לו זה סוד. הגעתי אליו באחד השיטוטים שלי ברשת. הכתובת היא http://www.zesod.co.il

נטלי
Guest
אתם בטח כבר הספקתם לשמוע על אפליקציה חדשה וחמה שמסתובבת עכשיו בשיח החברתי בשם- Secret, אפליקציה עם פוטנציאל גבוה שנועדה לשתף סודות של חברים ושל חברים של החברים וכמובן הכל בעילום שם. סך הכל משהו שיכול להיות מאוד מסקרן ומשעשע אבל לצערי נוכחתי לגלות שכרגיל אנשים לוקחים את האפליקציה לכיוונים שונים לגמרי, כיוונים נבזיים ומרושעים! לרוב כל הרוע הזה מגיע מהנוער ומהדור הצעיר יותר (וכן אני יודעת שאני נשמעת עכשיו כמו זקנה). הם חושבים שזה מצחיק לכתוב שם של ילד/ה או להעלות תמונה ולכתוב משהו פוגע וכמובן בגלל שזה בעילום שם הם מרשים לעצמם להגיד את כל מה שעולה על… Read more »
wpDiscuz

תגיות לכתבה: