אין קליטה: הצצה נדירה לעיירה נטולת תקשורת אלחוטית בארה׳׳ב

העיירה גרין באנק במערב וירג’יניה יושבת בליבו של אזור דממת האלחוט הלאומי (National Radio Quiet Zone), בה טלפונים סלולריים, נתבי Wi-Fi ואנטנות שידור כמעט ואינן בנמצא. עבור רוב האנשים, המקום הוא קפיצה אחורה בזמן אל עידן אחר. אבל עבור מספר גדל של תושבים חדשים, היא מקלט נדיר מפני טכנולוגיה אלחוטית. ברוכים הבאים לשוליים של העידן האלקטרומגנטי

אילוסטרציה: מקס טמסקו, מדע פופולארי

אילוסטרציה: מקס טמסקו, מדע פופולארי

הכתבה פורסמה לראשונה במגזין Popular Science ישראל בגיליון 252 שראה אור באפריל 2015 ונכתבה במקור על ידי סטיב פת׳רסטון.

יום אחד ב-2003, שערה של דיאן שו התחיל לנשור. היא חטפה פריחות וכאבי ראש מתמשכים. הרופא שלה לא ידע מה גורם לתסמינים, אבל לדיאן התחילו להיות חשדות משל עצמה. היא חלתה בסמוך למועד שבו הוקם מגדל סלולרי בקרבת החווה שלה באיווה. כשהיא הייתה חולפת על פני המגדל, היו כאבי הראש שלה מחמירים. לכן היא ובעלה, ברט, קפצו אל תוך הקרוואן שלהם ונמלטו. דיאן לא ידעה מפני מה היא בורחת. הדבר היחיד שהיא ידעה הוא שהיא חשה טוב יותר ככל שהיא מתרחקת ממגדל הסלולר ההוא, ומהציוויליזציה ככלל.

חודשים אחרי שהם עזבו את איווה, בזמן עצירה בפארק לאומי בקרוליינה הצפונית, יערן סיפר לזוג שו על מקום שנקרא גרין באנק, מערב וירג’יניה. העיירה הייתה באמצע מה שנקרא אזור דממת האלחוט הלאומי. הזוג שו נסעו לגרין באנק לכמה ימים. זה היה מקום נחמד, אבל עד מהרה הם המשיכו הלאה, כמו צוענים של העידן האלקטרומגנטי, בחיפוש אחר מקום מבודד מהטכנולוגיה שהפכה עכשיו לשמה המקביל של החברה המודרנית. לאורך הדרך, גילתה דיאן שלייסוריה יש שם – רגישות לקרינה (EHS – electrohypersensitivity) – ושישנם עוד רגישים לקרינה כמוה. היא גם גילתה שרוב הרופאים לא מאמינים שהמצב הרפואי שלה קיים, לפחות מחוץ לראשה.

על פי ארגון הבריאות העולמי EHS הוא לא אבחון רפואי, אלא מערך מעורפל של סימפטומים ללא בסיס פיזיולוגי לכאורה. בכל אופן, עושה רושם שהמצב – לא משנה מה הגורם לו – הוא נרחב. אולה ג’והנסון, פרופסור חבר של מדעי המוח במכון קרולינסקה בשבדיה, אומר שמספר האנשים הטוענים שהם סובלים מ-EHS משתנה ממדינה למדינה, משמונה אחוזים מהאוכלוסייה בגרמניה ועד ל-שלושה אחוזים וחצי, או כ-11 מיליון בני אדם, בארצות הברית.

“ישנן מעט מגפות שהתפשטותן גדולה במידה כזאת”, אומר ג’והנסון. “כיום, בכל מקום בו אתה גר, לא משנה מה אתה עושה, כל גופך חשוף, 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע”.

עבור דיאן, הדיון סביב EHS היה אקדמי. הסבל שלה היה אמתי, ולא משנה כמה רחוק היא ברחה – לאי בניקרגואה או לאוהל יורט בלפלנד – היא כל הזמן חזרה למקום אחד: גרין באנק, 143 תושבים. ב-2007, אחרי שצברו 275,000 ק”מ בקרוואן שלהם, מכרו דיאן וברט חצי מהאדמות החקלאיות שלהם באיווה והשתמשו בכסף כדי לרכוש בית בגרין באנק. דיאן חיה שם מאז.

דיאן שו היא מנהיגה של קהילת רגשי הקרינה של גרין באנק. בבית היא יכולה להשתמש במחשב, אבל רק לזמן מוגבל. צילום: מדע פופולארי

דיאן שו היא מנהיגה של קהילת רגשי הקרינה של גרין באנק. בבית היא יכולה להשתמש במחשב, אבל רק לזמן מוגבל. צילום: מדע פופולארי

בשנים האחרונות, התסמינים של דיאן התחילו להיעלם. הפריחות שלה נעלמו. שיערה חזר לצמוח. ובעוד היא אומרת שמכשיר טלפון נייד של זר עלול עדיין לשלוח מכות כאב בראשה, היא החלימה עד לנקודה בה היא יכולה להשתמש שוב במחשב. אבל היא לעולם לא תוכל לחזור לחווה באיווה. העיירה גרין באנק היא ביתה עכשיו, וזה נתן לדיאן מידה מסוימת של תחושת מטרה. כמדריכה במסילת הרכבת התחתית של הרגישים-לקרינה, היא סייעה, לפי הערכתה, לעשרות פליטי טכנולוגיה למצוא שם מקלט. אנשים נוספים מגיעים בכל שנה, והם מגלים שהיציאה מהקרינה היא החלק הקל. למצוא את מקומם בעיירה קטנה היא סיפור אחר לגמרי.

כפר קטן ונטול קליטה

גרין באנק היא יותר כפר קטן מעיירה. יש בה ספרייה, סניף דואר ובית ספר, אבל היא כוללת בעיקר חוות ובתים הפזורים ברחבי עמק פסטורלי בהרי אלגייני, המוקף על ידי מדרונות מיוערים ותלולים.

לפני שלוש שנים, מליסה צ’אלמרס ואישה בשם ג’יין (שם בדוי), נפגשו באמצעות דיאן בפורום אינטרנט של EHS. שתי הנשים הן טייסות של מטוסי נוסעים, והן חיפשו מקום מפלט מה-Wi-Fi והטלפונים הסלולריים שהן באופן כל כך שכיח מתמודדות איתם בחייהן. דיאן עודדה אותן לבוא לגרין באנק לביקור ניסיון.
בערב נובמבר קריר, פגשתי את מליסה וג’יין ב-Green Bank Cabins, שורה של שלושה ביתנים בנויים מגזעי עץ הממוקמת ליד חנות כלבו הכל בדולר. הביתנים בני החדר, המפורסמים כמקום מפלט כפרי מ”הקצב המהיר של החיים”, נבנו ב-1810 ומאז שודרגו עם מערכת חשמל ואינסטלציה. שכרתי את הצריף ליד זה של מליסה וג’יין. תכננו להסתובב בגרין באנק ביחד, כדי שאוכל לראות איך הן מגיבות. הדברים לא הלכו טוב במיוחד. אפילו אחרי שהן הורידו את מפסקי החשמל של הצריף והדליקו נרות, ג’יין אמרה שהיא מרגישה שעורה מגרד. בכל 20 דקות, היא קמה לבדוק את לחץ הדם הנוסק שלה עם מד ידני נייד. גם מליסה הרגישה לא בנוח. היא התכווצה כל כמה זמן מהפולסים האלקטרומגנטיים התועים שלדבריה דקרו את עורה.

“זה לא נעצר בעור, כמו שאור היה נעצר”, היא אמרה. “זה חודר אל תוך הגוף שלך. אתה מתחיל להרגיש מעורפל לגמרי”.

מליסה הוציאה מד גאוס (יחידת הולכה מגנטית) מהמזוודה שלה. היא התחילה לעקוב אחר רשת החוטים החשמליים שהייתה מוצמדת בסיכות לקירות העץ של הצריף, בחיפוש אחר מקורות קרינה אלקטרומגנטית (EMR) תועים. אז היא סרקה את האוויר באמצעות מד תדרי רדיו (RF) שנראה כמו פריט מהתפאורה של התכנית אבודים בחלל. היא מצאה קריאות מעט יותר גבוהות בתוך הצריף הזה מבשלי, לכן הסכמתי כשהן ביקשו להחליף. בבוקר שלמחרת, מצאתי את מליסה מחזיקה את מד הגאוס שלה מתחת לכמה חוטי חשמל שרצו מאחורי הצריף שלי. “אני חושבת שמצאתי את המקור”, היא חייכה. “אמרתי לך שיש משהו”.
קצת מאוחר יותר, תפסתי ארוחת בוקר ב-Quick Stop של הנרי, ונסעתי שלושה ק”מ וחצי במעלה הכביש כדי לראות את אבן הדרך הראויה לציון ביותר של העיירה, הטלסקופ של גרין באנק (GBT), טלסקופ הרדיו הגדול בעולם הניתן לכיוון באופן מלא. מקרוב, ה-GBT הוא בהמת פלדה לבנה ופיגומי אלומיניום גבוהים יותר מפסל החירות. צלחת 100 המטרים שלה נראית מכמעט כל מקום בעמק, והוא אולי הדבר היחיד בעיירה שמכוונת לזהות שדות אלקטרומגנטיים טוב יותר מהרגישים לקרינה עצמם.

מטרת ה-GBT היא ללכוד אותות רדיו חלשים ביותר מהמרחבים המרוחקים ביותר של החלל. ב-1958, יצר הממשל הפדרלי של ארצות הברית את אזור דממת האלחוט הלאומי כדי לסוכך על ה-GBT ועל מרכז ההאזנה ‘שוגר גרוב’ הממוקמת בקרבת מקום (שמופעלת כיום על ידי ה-NSA – הסוכנות לביטחון לאומי) מהפרעות אלקטרומגנטיות. כתוצאה מכך, שידורי טלפון סלולרי, טלוויזיה ורדיו – שכולם מסתמכים על גלים אלקטרומגנטיים – מוגבלים מאוד בתוך שטח ה-33,500 קמ”ר שלו, ואסורים לחלוטין ברדיוס 16 ק”מ מסביב ל-GBT. תושבי העיירה אינם מנותקים לחלוטין. יש להם גישה לטלוויזיה ולאינטרנט באמצעות כבלים. אבל גרין באנק הוא אחד המקומות היחידים בעולם בהם אנשים רגישים לקרינה יכולים להיות בטוחים שאף אחד לא הולך להרים בחצר האחורית שלהם מגדל סלולר או לחבר מונה חכם לקיר ביתם.
על אף שהיא בליבה של אזור הדממה, גרין באנק אינה חופשייה לחלוטין מ-EMR. הרי בסופו של דבר, קרינת שמש היא תצורה של EMR, ושדות אלקטרומגנטיים מקיפים את כדור הארץ. ההבדל הגדול בין מקורות טבעיים לבין כאלה שהם מעשה ידי אדם, הוא העצמה שלהם. “בהשוואה לרמות טבעיות, רמות החשיפה היום אסטרונומיות”, אומר ג’והנסון. “הייתי אפילו אומר בקנה מידה גבוה בצורה אדירה”. לדוגמה, הוא אומר, אם הייתם לוקחים טלפון סלולרי וממקמים אותו על הירח במצב המתנה, הוא עדיין היה מקור ה-EMR העוצמתי ביותר ביקום מנקודת המבט של כדור הארץ.

טלסקופ גרין באנק כל כך רגיש, שאפילו גדר חשמלית עם בידוד באיכות ירודה יכול לשבש את הקריאות שלה. צילום: מדע פופולארי

טלסקופ גרין באנק כל כך רגיש, שאפילו גדר חשמלית עם בידוד באיכות ירודה יכול לשבש את הקריאות שלה. צילום: מדע פופולארי

אנשים הרגישים לקרינה אומרים שהם חשים בשדות אלקטרומגנטיים באותה צורה שה-GBT מזהה אותות רדיו מהחלל – פרט לכך שזה כואב. “אני מרגישה שאני מתבשלת למוות בכל פעם שאני נכנסת למטוס”, אומרת ג’יין.

עד כמה שהתסמינים של ג’יין מוחשיים – ועד כמה שהיא בטוחה שהם נגרמים על ידי EMR – הקנסנזוס המדעי אינו מסכים אתה. באופן כמעט אוניברסלי, מדענים גורסים שלרוב סוגי ה-EMR אין השפעות שליליות על הבריאות ברמות שאנשים בדרך כלל נתקלים בהן, ואף מחקר מעולם לא הצליח לקשור באופן מובהק בין תסמיני EHS לבין קרינת RF, סוג של קרינה אלקטרומגנטית שמקורה במכשירים אלחוטיים, כמו נתבי Wi-Fi, טלפונים סלולריים, תחנות בסיס, או אנטנות Bluetooth. “סוכנויות בריאות חזרו וחלשו על הספרות המדעית”, אומר קנת’ פוסטר, פרופסור לביו-הנדסה באוניברסיטת פנסילבניה, “והן לא רואות ראיות ברורות לכך שיש בעיה פרט לכך שאם שמים חולדה בתנור מיקרוגל, זה רע לחולדה”.
הסיכון הבריאותי היחיד מקרינת RF הוא חימום הרקמה (כמו במקרה של החולדה במיקרוגל). ב-1996, נציבות התקשורת הפדרלית אימצה סטנדרט בטיחות עבור מכשירים פולטי RF המבוסס על התחממות תרמית. זאת הסיבה שעל אף שהסטנדרט נקבע הרבה מתחת לרמות המוסכמות כגורמות לנזק, חברות אלחוט עדיין ממליצות לא לשאת את הטלפון שלכם בכיס או לישון עם אחד קרוב אל ראשכם.

הדרך שלנו למדוד קרינה מיושנת ולא מתאימה יותר

על פי ג’ואל מוסקוביץ, מנהל המרכז לבריאות המשפחה והקהילה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, המבחן לסטנדרט התרמי הוא מיושן ולא רלוונטי. “הוא לא משקף בכלל איך שהמשתמש הממוצע נראה היום ולא אף משתמש בשום מקום”, הוא אומר. “הוא אפילו לא מודד את הפרמטר הנכון”. מוסקוביץ מאמין שהמדע לא הצליח להדביק את קצב ההתפשטות המהירה של מכשירים מקריני RF – מטלפונים חכמים ועד מדים חכמים – ששופכים קרינה אל תוך בתינו, בתי הספר שלנו ומקומות העבודה שלנו, בשני העשורים האחרונים. רגישים לקרינה עשויים להיות הקנרים הידועים במכרה הפחם, הוא אומר. הוא מציין גוף מחקר הולך וגודל שמצביע על כך שלחשיפה ל-RF יש השפעות ביולוגיות לא-תרמיות רבות, כולל נזק לתאי זרע ושינויים בכימיית המוח. “ברור שיש הרבה שאלות שאין עליהן תשובות, אבל יש לנו ראיות ברורות מספיק כדי להוציא אזהרות בריאות”, אומר מוסקוביץ.

עד יומן השני בגרין באנק, למליסה וג’יין בהחלט לא חסרות שאלות. לחץ הדם של ג’יין לא ירד, ומליסה עדיין הרגישה עקצוצים בעור. משהו עורר את התסמינים שלהן, אבל הציוד של מליסה לא הצליח לזהות מהו הגורם הזה. על פי סקר של עשרות מחקרים, האתגר הגדול ביותר באבחון EHS הוא שאלה שהסובלים ממנו מציגים פעמים רבות מה שמכונה “השפעת נוסבו”, בה אפילו הציפייה לחשיפה ל-EMR יכולה לגרום לתסמינים פיזיולוגיים. במהלך ארוחת הערב בצריף, מליסה הפעילה את מד ה-RF שלה והתחילה להתהלך ברחבי החדר. הקריאה הייתה נמוכה פי מאה ממה שהיא תיעדה במרתף ביתה בקנדה לפני שחברת סלולר הקימה מגדלים באזור. מבולבלות מהעניין, מליסה וג’יין ניסו למצוא הסבר לתסמינים שלהן על אף המדידה הנמוכה במיוחד.

“אולי אני קוראת את זה לא נכון”, אמרה מליסה, ולחצה על הכפתורים של המד.

“הם לא סתם מכנים את המקום אזור הדממת האלחוט הלאומי”, אמרתי.

“אולי הקרינה באמת עד כדי כך נמוכה”, מליסה משכה בכתפיה. “פשוט מעולם לא ראיתי מדידה כל כך נמוכה”.

בית הקפה במצפה של גרין באנק הוא אחת המסעדות היחידות בעיירה. צילום: מדע פופולארי

בית הקפה במצפה של גרין באנק הוא אחת המסעדות היחידות בעיירה. צילום: מדע פופולארי

כמו דיאן שו, המסע של ג’ניפר וודס כרגישה לקרינה החל בסערה. ב-1997, היא התפטרה מעבודתה כאדריכלית ועזבה את משפחתה בהוואי. היא בילתה את העשור הבא נעה ונדה, חיה לרוב במכוניתה תוך שהיא חוצה את המדינה בחיפוש אחר תרופה לבעיות הבריאות הכרוניות שלה. היא ניסתה רפואה קונבנציונלית ותרופות הומאופטיות, אבל שום דבר לא עזר. לפני שלוש שנים, היא שמעה בכנס רפואה אלטרנטיבית על גרין באנק. בתוך 48 שעות, היא החנתה את רכבה בצד כביש הגישה לביתה של דיאן. “שקלתי בזמנו 36.5 ק”ג “, אמרה ג’ניפר. “הייתי על סף מוות”.

היא עברה לגור בבקתת חדר ללא חשמל או מים זורמים. בתוך תשעה חודשים, היא העלתה כ-23 ק”ג. “לא קיבלתי טיפול רפואי”, היא אמרה. “לא שיניתי את התזונה שלי. הדבר היחיד ששיניתי הוא שיצאתי מהקרינה. זו הוכחה מספקת לכך שמה שגורם למחלה שלי הוא EMR”.

כיום ג’ניפר גרה בצריף חדר אחד שהיא תכננה ובנתה בעצמה, על רכס מיוער מחוץ לעיירה. ביתה השני הוא הספרייה הציבורית של גרין באנק, בניין קטן הממוקם על גבעה ליד חטיבת הביניים. שלט מחוץ למבנה מכריז על , כזוכת פרס הספרייה הכפרית הטובה לשנת 2003. עם שמונה מחשבים המחוברים קווית לאינטרנט, הספרייה מספקת לציבור הרגישים לקרינה את החיבור היחיד שלהם אל העולם החיצון. יש גם מטבחון בחלק האחורי, שם ג’ניפר מחזיקה כמה מוצרי מזון, כיוון שאין לה מקרר בצריף שלה.

בוקר אחד, הכינה ג’ניפר קפה ושוחחה עם ארני סטיוארט, מתנדב בספרייה אליו היא מתייחסת כאל המלאך השומר שלה. “יש לי רכילות עסיסית”, לחש ארני. “מוניק התחתנה עם טום”. החדשות היכו בה בהפתעה. מוניק היא פעילת EHS שהגיעה לאחרונה מפלורידה; טום הוא תושב גרין באנק שמוכר בשל השקפותיו המסורתיות. מאוחר יותר במהלך היום, ג’ניפר סיפרה את החדשות אודות נישואיהם של מוניק וטום לדיאן שו. “זה לא יחזיק מעמד”, אמרה דיאן במבט זועף, “טום לא מאמין ב-EHS”.

לדיאן הייתה סיבה טובה להיות ספקנית. בתור התושבת הרגישה לקרינה הראשונה של העיירה והנציגה הבלתי רשמית של רגישי הקרינה שהגיעו אחריה, היא מכת ברק לביקורות. לפני ארבע שנים, ברט שו נתן הרצאה במועדון הגמלאים של גרין באנק שמטרתה הייתה ללמד את המשתתפים אודות EHS. זו היית נקודת פרשת מים ביחסים בין תושבי גרין באנק המקומיים לבין קהילת רגישי הקרינה. כל הספקנים של העיירה הגיעו, כולל טום. אחרי ההרצאה של ברט, הם האשימו את דיאן בשורה של האשמות, החל מזיוף המחלה שלה ועד ל מכוון של בניית המרפאה המקומית. “השפילו ושפטו אותי”, אמרה דיאן. “אני מצטערת שהייתי שם בכלל”.

“צלבנו אותה”, סיפר לי ארני. “אני מצטער, אבל זה מה שעשינו”. כפי שהוא זוכר את זה, העימות התבשל במשך זמן רב לפני כן. הוא התחיל כשדיאן ביקשה ממועדון הגמלאים להחליף נורות הניאון באזור אחד של המרכז כדי שיהיה לה מקום לאכול. המצב הסלים כשהיא ביקשה שמישהו יביא צלחת אל שולחנה כדי שהיא לא תיחשף לאורות הניאון ליד המטבח, וזה הגיע לשיא כשהיא ביקשה אופציות ללא-גלוטן בתפריט. עד שברט נתן את ההרצאה שלו, הנושא הבוער במחשבותיהם של רבים הקהל לא היה ההשפעות הבריאותיות של קרינה אלקטרומגנטית – ארני, לדוגמה, בטוח ש-EHS זה דבר אמתי – מה שהפריע להם היו הדרישות הבלתי פוסקות של דיאן ליחס מיוחד. “אישה עם זרוע אחת נעמדה”, נזכר ארני, “והיא אמרה ‘תראי, דיאן, אף אחד לא מביא לי את הצלחת אל השולחן'”.

מתחשבים באוכלוסיה הרגישה

מאז, היחסים בין תושבי העיירה לבין הרגישים לקרינה הגיעו למעין רגיעה. לבקשתה של דיאן, כומר הכנסייה שלה כבר לא משתמש במיקרופון. רופא השיניים שלה מכבה את אורות הניאון במשרדו. קופאים בחנות הכל-בו הכול בדולר, לפעמים מוציאים מוצרים אל מחוץ לחנות ומאפשרים לרגישים לקרינה לשלם להם במגרש החניה. אבל דיאן ורגישים לקרינה אחרים מודעים למתח שאורב מתחת לאינטראקציות חברתיות. המצב הוא לא עניין פשוט, כאילו מדובר בחסרי השכלה צרי-אופקי המגיבים לאאוטסיידרים שתלטניים. העניין נעוץ בכך שבמקומות כמו גרין באנק, מערכות יחסים אישיות הולכות אחורה במשך דורות. כל אחד שעובר לגור בעיירה של 143 תושבים הוא בהחלט בולט, שלא לדבר על תריסר רגישים לקרינה שצצים במקום ומתחילים לכבות את האורות. לא קשה להבין איך המנטליות ה”הם או אנחנו” התחילה להשתרש.

באחר צהריים אחד, יצאה קבוצה מאתנו לעזור לחברה חדשה בקהילת ה-EMS של גרין באנק, שהיו לה קשיים עם ביתה. מליסה, ג’יין ומרטין וות’ראל, שוטר בגמלאות רגיש לקרינה מסטראטפורד, אונטריו, שבא לביקורים בגרין באנק מאז 2012, הציעו לסרוק אותו בשבילה. לכן נדחסנו אל תוך מכונית ויצאנו. לאורך הדרך, עצרנו בחנות בעיירה דאנמור.

דאנמור, היא אוסף של כמה בתים וחנות הממוקמת בצומת המרוחק כשמונה ק”מ דרומית לגרין באנק. החנות הייתה תערובת של מכולת/תחנת דלק/מאפייה/בניין העירייה דה פאקטו שמוצאים פעמים רבות באזורים כפריים שלא התמלאו במסעדות מזון מהיר או קניונים גדולים. הזמנו ארוחת צהריים ואכלנו ליד שולחן פיקניק בחוץ, בעוד משאיות נושאות בולי עץ חלפו על פנינו. כולם היו במצב רוח טוב. אולי זו הייתה השמש החמימה או רמות ה-EMR הנמוכות. אחרי שהחלפתי איתן צריפים, מליסה וג’יין ישנו טוב יותר. לחץ הדם של ג’יין ירד חזרה, והצלצולים הכרוניים באזניים של מליסה נעלמו לחלוטין. “אני מרגיש טוב”, הוסיף מרטין, “בהחלט טוב יותר ממה שאני מרגיש בסטראטפורד”.

בתוך החנות, שאלתי את בעלת המקום, שעברה לאחרונה לגור באזור דממת האלחוט, על החוויה שלה עם לקוחות רגישים לקרינה. היא פתחה בהתקפה חריפה על ה”אאוטסיידרים” שעצבנו אותה עם הדרישות הקטנוניות, הגישה המתנשאת שלהם וחוסר רצונם להשתלב. הודיתי לה ויצאתי, אבל כשהגעתי למגרש החניה היא נופפה לי לחזור. חזרתי. בתוך החנות קיבלת אותי קבוצה של גברים חמורי סבר. בעלת החנות הכריזה בקול רם, כשסגן השריף עדה, שהיא חוזרת בה מכל מה שאמרה. אלא אם חולצה בצבעי הסוואה נחשבת למדים, אף אחד מהגברים לא נראה כאיש אכיפת החוק. בחור אחד לקח את מכשיר ההקלטה שלי ונבח עליי לבוא אתו החוצה. כשהסברתי לו את המצב, עיניו התכווצו בכל פעם שהשתמשתי במילים אלקטרומגנטי ועיתונאי. בסוף, הוא החזיר לי את המכשיר, הצביע באצבעו על החזה שלי, ונהם, “רק תיזהר ממה שאתה עושה כאן”.

במהלך שישה ימים, דיאן נתנה למליסה ולג’יין את חוויית הגרין באנק המלאה. הן ביקרו בסניף הדואר ובספרייה, טיילו אל המצפה והמזבלה של העיירה. הם השתתפו בג’מבורי של מוזיקת הרים, שהמופע המרכזי שלו היה של להקה, שהכנר שלה היה גם המדען הראשי של ה-GBT. ביום ראשון, הובילה דיאן את הנשים לשני מפגשים בכנסיות, במרחק 33 ק”מ זו מזו. קיבלו אותן, פחות או יותר בברכה בכל מקום. אחרי הביקור בכנסיה הנזירינית הבינלאומית בדורבין, שאלה נגנית האורגן את ג’יין, מרגישים כשסובלים מ-EHS. היא הקשיבה בתשומת לב לתשובתה של ג’יין והעלתה שאלה שרגישים לקרינה שואלים כבר שנים. “הם מקצים תקציבים לכל מיני סוגי מחלות”, אמרה הנגנית. “למה הם לא מוכנים להכיר בזו?”
לג’יין לא הייתה תשובה – כיוון שאין אחת. ללא אבחון רפואי רשמי, קשה לאנשים הסובלים מ-EHS לתבוע הקלות סוציאליות מחברות ביטוח וסוכנויות בריאות ממשלתיות. רק שבדיה מכירה ב-EHS כמגבלה תפקודית, המקבילה לנכות. אבל פעילים מתחילים להשפיע על הגישות כלפי סוגיות הקשורות ל-EHS ול-EMR, כמו כלפי השימוש ברשתות אלחוטיות בבתי ספר ציבוריים. הם מקווים שיבוא יום בו הממסד הרפואי יטפל ב-EHS כמו בתסמונות בלתי מוכרות אחרות, דוגמת פיברומיאלגיה. הם זכו בניצחון מוסרי ב-2011, כשה-WHO סיווג קרינת RF כ”מסרטנת בפוטנציה” בתגובה למחקר ה-Interphone שלה, אשר גילה שקיים סיכון גבוה ב-40 אחוז לחלות בגידולי מוח מסוג מסוים ברמות החשיפה הגבוהות ביותר. (אבל מדענים לא מצאו מספר מקרי תחלואה גבוהים יותר במשתמשי טלפונים סלולריים באופן כללי). אז, בפברואר השנה, צרפת הגבילה את השימוש במכשירי RF בפעוטונים, בציינה שמדובר באמצעי זהירות מפני חשיפה. אם שמים בצד את ההישגים האלה, מחקרים מעטים, אם בכלל, לוקחים ברצינות את נושא ה-EHS, ולא עושה רושם שההתרחבות המוחלטת של טכנולוגיות האלחוט מאיטה את קצבה. אלא אם יהיה משבר ביחסים בין רגישים לקרינה לבין תושבי העיירה, או שיפסק מימון ה-GBT, גרין באנק תמשיך למשוך פליטי טכנולוגיה המחפשים אחר מקום מבטחים מהערפל האלקטרוני שהם מרגישים שחונק את שאר העולם.

מרטין וות׳ראל בוחן כסא נוח כדי לראות אם יש לו קרינה. צילום: מדע פופולארי

מרטין וות׳ראל בוחן כסא נוח כדי לראות אם יש לו קרינה. צילום: מדע פופולארי

קרוב לסיום הביקור של מליסה וג’יין, דיאן אירחה ארוחת ערב בביתה; מבנה קולוניאלי גדול מלבנים היושב על גבעה מיוערת הצופה על פנייה חשוכה של כביש כפרי. הרגישים לקרינה הגיעו עם בקבוקי יין וכלי אוכל מכוסים. כשפניהם מוארות באור הנרות המרצד, הם התאספו סביב לשולחן המטבח של דיאן ודיברו עד שעות הלילה הקטנות על הנושאים הרגילים: שמועות על רשת Wi-Fi שהמצפה מתקין עבור תושבי העיירה,; מחקרים סובייטיים ישנים על קרינת מיקרוגל, ומגפת האלחוט הכלל-עולמית המאיימת. כל אחד תרם סיפור משלו עם מוסר השכל אודות אנשים “רגילים” שהם הכירו – חבר, שכן, או עמית לעבודה – שפתאום הוכו במנת יתר של EMR ועכשיו נאבקים בבעיות בריאותיות. רגישים לקרינה מאמינים בלהט שזה רק עניין של זמן עד ששאר העולם יגלה את מה שהם כבר יודעים.

“הגוף שלך מושפע – זה רק ייקח כמה שנים עד שתדע את זה ממש”, מרטין הזהיר אותי, “אלא אם תגמור כמונו, ואז תתחרט שאי פעם נתקלת בדברים אלחוטיים”.
שאלתי את הקבוצה איך היא מעדיפה להיקרא – רגישים לקרינה? חולי EHS?
“אני מעדיפה פצועה או פגועה”, אמרה דיאן.
“זה גורם להרבה אנשים להיכנס למתח”, אמר מישהו אחר.
“טוב, הם צריכים להיות במתח”, אמרה דיאן. “גם הם עלולים להיפגע”.
“אנשי EMF”, הציעה ג’ניפר.
“אנשים מחושמלים”, התבדח מרטין, וכולם צחקו.

למרות שטון הקונספירציה נהיה קצת כבד מדיי פעם, הרגישים לקרינה שישבו סביב לשולחנה של דיאן לא היו לודיטים טכנופובים או כאלה המתכוננים ליום הדין עם פנטזיות אלימות על התמוטטות חברתית. השיחה שלהם הייתה שובת לב בישירות שלה, זכר לתקופה בה התרחשה התקשורת בין בני האדם ללא תיווך מסרונים, ציוצים ועדכוני פייסבוק המוקלדים עם האגודל על טלפונים חכמים. במהלך הקינוח, הכריזה ג’יין, שהיא הולכת לשכור מתווך כדי שיעזור לה לחפש בית בגרין באנק. באשר למליסה, היא אפילו לא רצתה לחזור הביתה. “אני מרגישה שסוף סוף אני קיבלתי את חיי בחזרה”, היא אמרה.

מקום מקלט בינלאומי

על אף היופי הטבעי הרב והקסם הכפרי שלה, רגישים לקרינה באים לגרין באנק בגלל שאין להם מקום אחר ללכת אליו. אלא אם אתה מכיר מישהו, כמעט לא ניתן למצוא שם מקום עבודה או מקום לגור בו. יש רגישים לקרינה שעוזבים זמן קצר אחרי שהם מגיעים, כיוון שהם אינם מסוגלים להתמודד עם הריחוק והניתוק של המקום. אבל לדיאן שו יש תכניות להפוך את גרין באנק לנגישה יותר. באמצעות חברה שלא למטרות רווח, היא רכשה 56.5 דונם של קרקע כדי לבנות אתר נופש לרגישים לקרינה. הכסף עבור השטח נתרם על ידי גורמים פרטיים. בבוקר האחרון שלי בגרין באנק, היא לקחה אותי לראות את הקרקע. נסעתי בעקבות המכונית שלה במורד שביל עפר צר שנסלל בין בתים טרומיים רחבים. הגענו לקרחת יער אפופת ריח של עשן עצים ומחטי אורן. צריף קטן עמד בקצה קרחת היער.

“אם אנשים מגלים שהם מושפעים על ידי EMR, הם יכולים להתרחק ממנה, לכבות אותה, ולהתאושש”, אמרה דיאן. ככה זה עבד בשבילה. החיים באזור דממת האלחוט, הרחק מאנטנות הסלולר, לדיאן להחלים. עכשיו, היא יכולה לסבול טיולים מוגבלים אל תוך העולם האלחוטי כדי לבקר את בנה בבולטימור. “אתה יכול להיות מסוגל לחזור הביתה ולנקוט באמצעי זהירות ואולי להצליח לחיות חיים רגילים”, היא אמרה, ועצרה. “אולי. בזהירות”.

דיאן התהלכה ברחבי קרחת היער, מצביעה אל המקומות בהם היא מתכננת לבנות מבנים. צריפים כאן. אזור קהילתי שם. במקום הזה, חדר מחשבים מוגן. חברים נוספים במועצת המנהלים של החברה שלא למטרות רווח הטילו וטו על חדר המחשבים. יותר מדיי EMR, הם אמרו. אבל דיאן התעקשה. לאנשים יש חיים. הם עשויים לרצות להמשיך לעבוד או לשלוח אימייל או לנהל שיחת סקייפ עם משפחותיהם. זו קהילה, לא כת.

“זאת הסיבה שאני מכנה את ה-EHS צרעת טכנולוגית”, אמרה דיאן. “אנחנו לא יכולים להיות עם אנשים אחרים בחברה. אנחנו צריכים לחיות כמו מצורעים. טכנולוגיה היא דבר נפלא – אם היא לא מזיקה לך”.
כשעזבתי את העיירה, הצלחת הגדולה והלבנה של ה-GBT צפה במראה האחורית שלי כמו ירח מלא שמאיר בשמי הסתיו הבהירים. בצומת כלשהו בהרים, הבנתי שהשארתי את מפת הדרכים שלי בצריף. הטלפון הסלולרי שלי לא עבד, וברדיו היה רק רעש סטטי. לא הצלחתי לזכור את הפעם האחרונה שאיבדתי את הדרך, אבל ידעתי שיצאתי מאזור דממת האלחוט כששמעתי את קולו של מטיף דתי שובר את שתיקת הרדיו. “אתם מבינים, הבעיה שלנו היא לא החולשה שלנו”, הוא שאג. “הבעיה שלנו היא שאנחנו לא נשארים מחוברים! אנחנו צריכים להתחבר אל מקור הכוח שלנו, שהוא אלוהים!” כיביתי את הרדיו, וספגתי בהנאה את הדממה כל עוד היה אפשר.


אוהבים מדע ולא מקבלים מספיק ממנו בגיקטיים? Popular Science ישראל וגיקטיים יוצאים בשיתוף פעולה במיוחד במסגרתו יוכלו 100 הגולשים הראשונים להנות מגיליון חינם של Popular Science מתנה, ללא כל התחייבות.  לפרטים נוספים

מדע פופולארי

הגב

8 תגובות על "אין קליטה: הצצה נדירה לעיירה נטולת תקשורת אלחוטית בארה׳׳ב"

avatar
Photo and Image Files
 
 
 
Audio and Video Files
 
 
 
Other File Types
 
 
 

* היי, אנחנו אוהבים תגובות!
תיקונים, תגובות קוטלות וכמובן תגובות מפרגנות - בכיף.
חופש הביטוי הוא ערך עליון, אבל לא נוכל להשלים עם תגובות שכוללות הסתה, הוצאת דיבה, תגובות שכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של Geektime, תגובות שחורגות מהטעם הטוב ותגובות שהן בניגוד לדין. תגובות כאלו יימחקו מייד.

סידור לפי:   חדש | ישן | הכי מדורגים
Marik Ishtar
Guest

כתבה טובה!

X
Guest

מעניין מאוד, תודה.

undercore
Guest

שימו לב שכולן נשים… מדובר באוסף היפוכונדריות שמחפשות תשומת לב והכרה מהסביבה. מאות מחקרים שנעשו לא הצליחו למצוא איזושהי השפעה של “קרינה” אלקטרומגנטית (גם אור זה קרינה) על גוף האדם. הדבר היחידי שאולי יכול לגרום נזק הוא חימום של הרקמה (למשל פלאפון שמתחמם), אבל זה כבר משהו עקיף ולא נזק ישיר של ה”קרינה”.

No Rad
Guest
אתה טועה , יש אלפי מחקרים שמראים השפעות, פגיעות ונזקים של קרינה בלתי מייננת , בדגש על קרינת רדיו – סלולר. הגישה שאם הקרינה לא מייננת ולא מחממת אז היא לא מסוכנת, היא נאיבית בכל הקשור לסיכון בחשיפה לקרינה. הגישה שהשפעת החימום היא היחידה גם היא מיושנת , נאיבית ולא נכונה. כאמור אלפי מחקרים מראים על השפעות ונזקים של קרינת רדיו-מיקרוגל ברמות נמוכות מאוד שלא גרמו לחימום ולא לינון. השפעות אלו הן שבירת מחסום דם מוח (סלפורד 2003), שברים ופגיעה בDNA שלא על ידי ינון או חימום (לאי 1996), יצירת רדיקאלים חופשיים (פירדמן 2007), השפעה על פעילות המוח (וולקוב 2011)… Read more »
No Rad
Guest
רגישות לקריה היא נרכשת ואמיתית. המשמעות היא שכל מי שנחשף או חושף את עצמו לקרינת רדיו או שדה מגנטי וחשמלי בתדר נמוך, מגדיל את הסיכון שלו לההפך לרגיש יותר ויותר. זאת בלי קשר לאם הוא מאמין שהרגישות אמיתית או לא , בלי קשר האם הוא מודע לנזקים הבריאותיים של הקרינה או שהוא ספקן לגביה. ברחבי הרשת תמצאו מידע חלקי ומבלבל על רגישות לקרינה. בחלק מהמקרים יסביר הכותב כי התסמינים אמיתיים אבל הרגישות אינה קשורה לחשיפה לקרינה . זאת בכלל שחלק המחקרים שנוהלו על רגישים לקרינה הם שגויים , בעיקר מחקריו של ד”ר גיימס רובין, שהם שגויים מהיסוג, וזאת בעיקר בגלל… Read more »
GAL WE
Guest
תסמונת הרגישות לקרינה מתפתחת בהדרגה עם חשיפה לקרינה. לא אצל כולם – אבל בקרב חלק מהאוכלוסייה (כנראה איפיון גנטי מסוים, (בדומה לתסמונת ASIA שהגדיר פרופ’ שינפלד). זה דורש מחקר. התסמונת הוכרה כבר בכמה מדינות וגם בארגון הבריאות העולמי. היום כבר יש הוכחות אובייקטיביות ל-EHS, ללא צורך להסתמך על דיווחים סובייקטיביים מחקרו של בלפום – סמנים ביולוגיים בקרב רגישים לקרינה ולכימיקלים קבוצת מדענים בראשות פרופסור בלפום (Professor Belpomme) חוקרת החל משנת 2009 את תופעת הרגישות לקרינה. קבוצה זו ביצעה בדיקות פיזיולוגיות על למעלה מ-1000 רגישים לקרינה ורגישים לכימיקלים סינתטיים וזיהתה מאפיינים ביולוגים. כך הוגדרו דרכי אבחון של רגישות לקרינה. החוקרים מצאו… Read more »
גידי וייל
Guest

גם בישראל יש כמה אלפים, ואולי עשרות אלפים, רגישים לקרינה בדרגות שונות. הדרגה הקלה היא נימול או התחממות האוזן או גרד קל או אודם בלחי כשמדברים בסלולר, או כאב ראש קל שחולף או בעיות זכרון לטווח קצר שחולפות לאחר השימוש/ חשיפה לקרינת סלולר או וויפיי. במקרים הקשים זה ממש נכות תפקודית – מצב רפואי קשה ואף מסכן חיים בזמן חשיפה לקרינה, מצב שנעלם כשאין קרינה. אלה אנשים בריאים כשאין חשיפה לקרינה. קשה להם מאד בעולם היום

wpDiscuz

תגיות לכתבה: