סיכום כנס ניו-מדיה בסינמטק תל-אביב

אורי הראל חוזר עם רשמים מכנס הניו-מדיה הראשון בסינמטק תל-אביב ומספר על אינראקטיביות אמיתית בעולם הטלוויזיה והקולנוע וגם מציג את חלוצי התחום במחוזותינו

אולם 2 בסינמטק תל אביב היה מלא עד אפס מקום, ואנשים ישבו אחד על השני ושתו בצמא את דברי המרצים של כנס הניו מדיה הראשון בארץ, שבאו מכל קצוות עולם (עד לטסמניה הגענו!) בשביל להעניק לישראלים את הבשורה.

הכנס הצטיין במגוון המרצים, שהציגו לצד טכנולוגיות ומוצרים חדשניים, גם גישות שונות לאופן העברת הסיפור (story telling), שתכליתן להתאים את הטקסט לעידן של ניו מדיה. ההרצאה הבולטת ביותר היתה של אניטה אונדין סמית (Anita Ondine-Smith), המנכ”לית של Sieze the Media, חברה העוסקת ביצירת סיפורי transmedia, סיפורים המתעלים מעל מדיום כזה או אחר ויוצרים חווית סיפור שונה לחלוטין.

אונדין-סמית, טסמנית חביבה ודוברת מחוננת הסבירה לנו כיצד החברה מסייעת ליוצרים לספר את הסיפור שלהם תוך שימוש אפליקציות סלולריות, אתרי אינטרנט, עיוות מציאות (augmented reality) ומפגשים בעולם הממשי. היא הדגימה את החזון של החברה באמצעות יישום לאנדרואיד בשם The HiM Pandemic. האפליקציה מציבה את הצופה בתוך סיפור פוסט-אפוקליפטי המתאר עולם בו וירוס מסתורי הורג את כל המבוגרים, ומשאיר את בני הנוער להתמודד לבדם עם המציאות.

זה נשמע כמו משחק מחשב, אבל החידוש הוא שהצופה הוא הגיבור בסיפור, ויוצר את הסיפור יחד עם עוד צופים שהם בתורם גיבורים. בעולם של HiM צריך לשתף פעולה על מנת לשרוד, והאפליקציה מאפשרת למשתמשים להעלות תכנים והקשרים תרבותיים מקומיים, לתוך מסגרת סיפור גלובלית. הצופה מעלה תמונות של מרחב כלשהו לבחירתו, אשר משמש כקן שמתוכו הוא פועל, ועל גביו הוא מתקשר עם המשחק עצמו, ועם צופים אחרים. אם תרצו לשמוע את אניטה מסבירה על הפלטפורמה, כנסו לוידאו-פוסט שלנו, אשר לראשונה בנוי כיצירת ניו מדיה!

דו שיח קולנועי

מעבר ליצירות טרנסמדיה שנשמעות מורכבות למדי להפקה וביצוע, קיימות גם סדרות אינטרנטיות שביססו את מעמדן כיצירות בידור לכל דבר, ולגיטימיות כמו סדרות טלויזיה רגילות. גם אלי אוזן וגם דניאל רבנר מ-The Box שהרצו בכנס, סיפקו לנו דוגמאות רבות לסדרות אינטרנט, בדגשים שונים. רבנר, המחזיק בלוג שעוסק בוידאו ברשת ובניו מדיה, הדגים את השוני והיחודיות של סדרות אינטרנט, אלמנטים שנוצרו בעקבות הצורך להתאים למסך הקטן, ולסביבה של ריבוי משימות קלט (media multi-tasking). הפרקים קצרים, בני 3-5 דקות, העלילה מורכבת ממוטיבים שחוזרים על עצמם, פרק מועלה פעם בשבוע, והעונה עצמה גם כן מכילה לא יותר מעשרה פרקים בדרך כלל.

רבנר פינק אותנו בסדרות מצחיקות, כמו Wainy DaysItalian Spiderman, ופורנו ירוק וכמובן קרטושקס הישראלית. רבנר גם הדגיש את החשיבות שלדמויות מחוץ לסדרה יש חיים כביכול, ובלוג לדמות שמתעדכן בהתאם להתפתחות העלילה, מוסיף לסדרה וכמובן גם יש בו להגביר נאמנותם של צופים.

לא רק צחוקים

יחד עם הצחוק, עולה אוטומטית השאלה, האם סדרות אינטרנטיות מוגבלות רק לצחוקים וסאטירות? דנקן סקיילס (Dunkan Skiles) במאי מבית ההפקות Waverly Films הגיע לכנס לספר על ההצלחות האחרונות שלו. לאחר שנים שבהן סקיילס וחבריו העלו סרט בשבוע ליוטיוב, סרטים שנעשו באפס תקציב ולעתים תוך שימוש בפונקצית הוידאו במצלמות סטילס דיגיטליות, בזמן לימודי הקולנוע שלהם ב-NYU, ובקושי הצליחו לממן את שכר הדירה שלהם, הם זכו בתחרות של Channel101, עם הסרט Puppeet Rapist.

הזכיה גררה שיתוף פעולה עם Comedy Central, ועם הראפר/סטנדאפיסט Reggie Watts. הסיפור של וייברלי הוא עוד אחד מסיפורי הסינדלה של הרשת – גם עם 50,000 מנויים, וייברלי לא הגיעו למספרים שמאפשרים להם ממש להתפרנס ממודל הרווחים של יוטיוב, אבל כאשר יוטיוב הציבו את אחת היצירות של הבית ההפקות, The Huantening בדף הבית, הפריצה הגדולה של וייברלי הגיעה.

הם משלנו

סיפור הצלחה נוסף והפעם “משלנו” הוא של קובי שלי, במאי הסרט מקהדס. הסרט מוכר לכל משתמש מק, וכנראה שגם למאות אלפי צופים אמריקאים, לאחר שכיכב במקום השני במכירות באייטיונס, ונקנה על ידי רשת הטלויזיה NBC. שלי הציע ליוצרים לקחת בחשבון שני היבטים של הפצה באינטרנט: על מנת שהסרט יגיע לאתרים הגדולים שמשווקים תוכן כגון Hulu, iTunes, Snagfilms, Netflix ועוד, צריך סוכן, בדיוק כמו בהפקה מסורתית. הסוכנים הללו גוזרים את הקופון שלהם במשא ומתן מול האתרים הללו וכנראה שהוא לא קטן בכלל. ההיבט השני הוא התוכן עצמו: סרט שיפנה לקהל הישראלי לא יכניס יותר מדי כסף מכיוון שישראלים לא משלמים על תוכן באינטרנט כמו האמריקאים. לדברי שלי, הם מעדיפים להוריד או לצרוב אותו.

גם לקולנוע הדוקומנטרי יש מקום בניו-מדיה. בכנס ראינו שני פרויקטים דוקומנטריים מבית ההפקה Upian, אשר הוכיחו כי הרשת מתאימה גם להפצה של תכנים “רציניים”. הפרויקט הראשון הוא מכאן – עזה/שדרות. אלכסנדר ברכט (Alexandre Brachet), מנכ”ל ומפיק ב-Upian הציג בפנינו את הרעיון שעמד מאחורי הפרויקט – הרצון להביא סיטואציות יומיומיות מעזה ומשדרות, ולהציג אותן במקביל. הוא בנה אתר מבוסס פלאש, שמאפשר לנוע על גבי ציר זמן ולראות בכל יום שתי דמויות במקביל, משני הצדדים של הגבול, על אותו המסך. הטכנולוגיה כאן היא הנארטיב של הסרט – ההצגה של אזרחים קשי יום אלו לצד אלו על המסך, והאפשרות של הצופה לנוע בחופשיות ולהחליט לאן הוא מתקדם ומתי, במי לצפות יותר או פחות, היא פועל יוצא וישיר של עיצוב האתר ותכנונו, וגם כאן, המדיום הוא בהחלט המסר.

הפרויקט השני שברכט הציג הוא Prison Valley המתרחש במדינת קולרדו בארה”ב. עמק זה מכיל 13 בתי כלא, והיוצרים של הסרט בחרו להמשיך את התיעוד בממשק פלאשי דמוי משחק, אבל אין בו שום דבר בדיוני – החל מהאפשרות להציץ מחדר המלון של היוצרים כלפי חוץ, ועד למשלוח שאלות לדמויות המשתתפות בסרט, הכל אמיתי ומדויק. כאשר הצופים מתקדמים לתוך הסרט, הם מתבקשים ליצור חשבון בדמות מילוי כרטיס במלון שבו מתאכסנים יוצרים הסרט, והם יכולים לעדכן בפייסבוק או בטוויטר את ההקתדמות שלהם בצפיה בסרט.

אודי בן אריה, מרצה בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב ומהוגי הכנס הסביר שהרצון העומד מאחורי עריכתו הוא שסטודנטים ויוצרים בעתיד ובהווה יכירו את הכלים שהעולם החדש הזה מציע להם. כששאלתי אותו מה בנוגע להשתלטות של הטכנולוגיה (או הספונסרים) על הסיפור, הוא ענה שהשאיפה היא כמו תמיד לאזן בין השניים. לכל אורך היום הודגש כי מעל הכל, עומד הסיפור.

ציוד יקר ופרסומות גלויות

הצופה עדיין מוגבל לבחירות שהיוצר מציב בפניו. אפילו מצלמת ה-360 של Social Animal, ה-SA9, המורכבת מ-9 מצלמות ברזולוצית 2K ושהוצגה בכנס, מוגבלת רק להתרחשות שהבמאי יוצר עבורנו. הטכנולוגיה עצמה מרשימה מאוד – כל מצלמה מחוברת למקבוק פרו, ו-SA פיתחו נגן פלאש מיוחד שבאמצעותו הצופה זז ימינה ושמאלה בתוך הסרט, כאילו הוא מזיז את הראש שלו בתוך הסצינה.

מצלמות כמו ה-SA9 שמציגות תפישה חדשה בהגשה של סיפור מצולם מהוות פריצת דרך טכנולוגית, אך גם יקרה מאוד. מי מממן את כל זה? אלי אוזן מ-The Box דיבר על Advertaiment. מותגים עולמיים ומקומיים חזקים, מוציאים המון כסף על שיווק המוצרים שלהם בטלויזיה, אבל כל אחד מאיתנו מעביר בפרסומות, מחליש אותן או קונה מוצר כמו טיבו שמקליט את התוכנית ללא פרסומות. ומה אם התוכנית עצמה היא המותג? ללא כל פרסומת? האינטרנט כמרחב לא מפוקח משמש כר פורה לכל החברות האלו, שרוצות להשיג מאיתנו הצרכנים, הזדהות עם המוצר, כפי שאנחנו מזדהים עם כוכבי הריאליטי או גיבורי הסדרות האהובות עלינו. יוצרים המשוועים לכסף כדי ליצור, וחברות המשוועות לכסף כי זה מה שהן עושות, משתפים פעולה במרחבי הניו מדיה.

סת’ מקפארלן שעומד מאחורי סדרות טלוויזיה מוכרות כמו איש משפחה ואבא אמריקאי, משתף פעולה עם ענקית המזון המהיר בורגר קינג, דרך סדרת האינטרנט Cavalcade. אין בפרקים תכנים של בורגר קינג (למעט מלך – רמז רמז קריצה קריצה) ופרקי הסדרה גרפו 20 מליון צפיות ואנשים אף רכשו את הדיוידי של הסדרה, שהיא תכלס פרסומת.

כדאי לזכור שאנחנו כצופים עדיין מובלים, גם אם יש לנו את הטכנולוגיה ליצור את הסיפור בעצמנו. היוצר הוא זה שלוקח את המושכות לידיים, הוא זה שהוגה את הרעיון, מפתח אותו, מפיץ אותו ומגיש לנו באריזה מאוד ספיציפית. האם זו אשליה של חופש, עטופה בהמבוגרים תלת מימדיים, או קריאת תיגר אמיתית לפי הדגם של דה סרטו? לכאורה, כל פעם שמזכירים פילוסוף צרפתי, זה נראה כמו ויכוח ששייך לאקדמאים משועממים, ובטח שלא לגיקים חובבי מדע בדיוני ואייפונים. אבל כמו כל מהפכה, גם מהפכת המידע היא לא מהפכה אמיתית. תמיד יהיו בעלי אינטרסים שירצו לשמור עליהם. לא שאני מציע שנרדוף עם קלשונים אחרי סרגיי ברין או מנכ”ל פייסבוק, אבל קחו בחשבון שכמו החופש הגדול, גם בניו מדיה יש מדוזות, ערסים וגזלנים.

Avatar

אורי הראל

מחזיק מצלמה בידיים מאז גיל 8 בערך, אבל באופן מסודר, מצלם בערך 7 שנים. בוגר בית הספר לצילום של מסע אחר, והחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה. צלם ועורך וידאו, ללא כל הכשרה פורמלית, ומדריך בני נוער לתקשורת מעשית - צילום, עריכה, הפקה ותחקיר.

הגב

10 תגובות על "סיכום כנס ניו-מדיה בסינמטק תל-אביב"

avatar
Photo and Image Files
 
 
 
Audio and Video Files
 
 
 
Other File Types
 
 
 

* היי, אנחנו אוהבים תגובות!
תיקונים, תגובות קוטלות וכמובן תגובות מפרגנות - בכיף.
חופש הביטוי הוא ערך עליון, אבל לא נוכל להשלים עם תגובות שכוללות הסתה, הוצאת דיבה, תגובות שכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של Geektime, תגובות שחורגות מהטעם הטוב ותגובות שהן בניגוד לדין. תגובות כאלו יימחקו מייד.

סידור לפי:   חדש | ישן | הכי מדורגים
יורם שפר
Guest

תודה גדולה על הסקירה המקיפה.
שמח מאוד שנהנית!
הלוואי שהצלחנו לחולל שינוי תודעתי אצל היוצרים הישראלים וחשוב מזה – אצל הרגולטור, שיקציב כסף לפרויקטים של מדיה חדשה.

אורי
Guest

תודה על התגובה יורם. שאלת תם – אם הרגולטור יקציב כספים לפרויקטים של ניו מדיה, זה לא אומר מההגדרה שאלו יהיו פרויקטים מפוקחים? זה לא קצת מוציא את העוקץ מהרעיון של תוכן באינטרנט, מרחב לא מפוקח (לכאורה)?

יורם שפר
Guest
אני דווקא לא חושב. תראה את קרנות הקולנוע בישראל. עם כל הביקורת עליהן, הן מעניקות חופש פעולה אמנותי ומחשבתי מאוד גדול. אני חושב שההוכחה הגדולה ביותר לכך היא, שהן מעוררות תדיר את כעסם של חברי כנסת, שבאמת חושבים שקרן ציבורית היא כמו לקוח המזמין סרט תדמית, כלומר הסרט חייב להיות שיר הלל למדינת ישראל. מאחר שהמצב הוא לגמרי לא כזה, אין סיבה שהמצב לא יימשך במקרה של תמיכה במדיה חדשה. תראה, אתה שואל את עצמך מה עדיף: השגת ספונסור מסחרי שהוא סוג של צנזור בלתי מפורש, בגלל שחייבת להיות פופולריות (כי זה מסחרי), או קרן ציבורית שאם כל העסקונה, הבחישות… Read more »
עומר
Guest
אני חושב שהתמיכה באמנות לשמה לא תהגר לישראל ולא תתגייר. העשירים שלנו עוד ירצו שהיצירה תהיה על שמם. אמנות ותרבות צריכים להיות משהו מרדני שמכיל אמת ואותנטיות. ברגע שהיא לא כזו היא בעצם משמרת את המבנה החברתי הקיים ומשאירה את האנשים צועדים במקום החברתי שבו הם נמצאים ומשכנעת אותם שהמצב הזה הוא טוב עבורם (אסקפיזם). תעשיית התרבות היא תרבות א-פוליטית ומובילה ליצירת חברה א-פוליטית – חברה שבה אנשים מקבלים את הסדר החברתי כמשהו… טבעי, ואולי אפילו רצוי. חלק מהאשמה נעוצה בתכני התקשורת שמספקים לנו תכנים שמכילים הפי אנד – לכל בעיה (כמו למשל בסיטקום’ס). תעשיית התרבות מפיקה תוצרי תרבות בקו… Read more »
אורי
Guest

אז איך אתה מייצר תרבות ללא תלות בהון כלשהו?

עומר
Guest
אורי, לא הצלחתי לשרשר את זה כתגובה לתגובה שלך, אז אגיב לעצמי ואענה לך כאן :) ברוח התקופה שלנו, אומר שניתן ליצר תרבות ללא תלות בהון מרוכז, של אדם אחד, או אולפן סרטים ענק. יוצרי קולנוע למשל, יש כמה אתרים בהם הם יכולים להיעזר לגיוס כספים, למשל האתר הבא http://www.indiegogo.com שעוזר ליוצרי קולנוע ויוצרים אחרים לגייס כספים לפרויקטים שלהם. יורם שפר ציין כאן למעלה כי המודל האידאלי הוא תמיכה של אנשים אמידים פרטיים באמנות לשם אמנות, לדעתי המודל האידיאלי דומה יותר למה שאתרים כמו האינדיגוגו ואחרים מנסים ליצור. מודל קולבורטיבי. בבסיס המודל הזה נמצא שיתוף פעולה ואינטרקציה עם קהל היעד… Read more »
עומר
Guest
מודה לכם על הסקירה המעולה, מצאתי כאן הרבה דברים שלא הספקתי לרשום :) רציתי להסב את תשומת לבכם לכך שניו מדיה היא לא רק לאינטרנט ולפרסומות, ניו מדיה יכולה לשמש ליצירת אמנות אינטרקטיבית, חברתית, חוויות שיתופיות, מיצבים ומופעים ועוד דברים רבים. הגדולה שאני אוהב בניו מדיה היא היכולת ליצור מיצבים שעובדים בזמן אמת מול הצופים ואיתם. אשמח לתת פרטים נוספים. חבל שלא היו דוגמאות לעבודות וידאו חיות בכנס. דוגמה למיצב וידאו ניו מדיה הפועל בזמן אמת תוכלו לראות גם באתר שלי וגם בלינק : המיצב מושתת על מצלמה המחוברת למחשב אשר מריץ תוכנה תוצרת-בית אשר מערבבת את הפריימים של הוידיאו… Read more »
יורם שפר
Guest

לא רק שאתה צודק עומר, אלא שאמנים הקדימו את אנשי הקולנוע והם יותר מתקדמיםמהם בהקשר השימוש באינטרנט. אפשר לומר שאין צורך ביום עיון כזה עבור אמנים, אבל הוא קריטי עבור אנשי קולנוע, שצריכים שיעירו אותם (צר לי אם אני עונה במקום אורי, זה בגלל שניהלתי את תוכן יום העיון).
ההרצאה של אריק ברנשטיין שנשאה את הכותרת “מה זה קשור לקולנוע” הציגה בעיקר פרויקטים בתחום האמנות וליתר דיוק – בתחום הויזואליזציה של נתונים כמבע אמנותי.
אתה מוזמן לקרוא מאמר שכתבתי על הנושא – http://www.docmovies.com/data-visualization-and-documentary-filmmaking.html

עומר
Guest
כתבה מרתקת, אני למען האמת מתלבט כבר שנה אם ללמוד את התחום הזה לתואר שני, מאז שראיתי את ההרצאה של פרופ האנס רוסלינג השוודי בטד דוט קום, הוא משתמש בhttp://www.gapminder.org. דוגמא מצוינת נוספת היא http://www.wefeelfine.org אשר מאז היווצרה נולדו עשרות חיקויים. לפי דעתי מה שאמנים מביאים לתחום המדע וויזואליזציה של מידע זו ראייה שונה, ויכולת מיוחדת למצוא patterns בים המידע אשר מאפשרים לראות את המידע מזוויות חדשות ולהסיק ממנו מסקנות חדשות. הקולנוע האינטרקטיבי עדיין בחיתולים, אבל יש הרבה שאפשר לעשות כבר עם הטכנולוגיות ניו מדיה הקיימות, ואפילו לא בעלויות אדירות. אני לא קולנוען, אבל בהחלט חובב סרטים, אם הייתי קולנוען… Read more »
דניאל
Guest

תודה על הסקירה ועל האזכור. היה כנס טוב וקהל מרענן . דניאל

wpDiscuz

תגיות לכתבה: