שירותי הסטרימינג הורגים את תעשיית המוזיקה [דעה]
שירותי הסטרימינג שממשיכים לצבור תאוצה מבהירים לצרכנים: אין צורך לשלם על מוזיקה. מה קורה עם האמן שיצר אותה?
צילום: יח"צ
פייסבוק בדרכה לעשות את הצעד הקריטי הראשון שלה לקראת שירותי מוזיקה אינגרטיביים לתוך ממשק המשתמש העתידי שלהם. הדיבורים הבולטים הם האינטגרציה של Spotify, Mog, Raphsody הוותיקה, Rdio ויש שמועות שגם Soundcloud בעניין.
שילוב הכוחות הזה הוא כביכול הצעד הבא המתבקש בכל הפלטפורמות שמבוססות על סטרימינג. הרי הדבר הבא שאנחנו רוצים לעשות אחרי שאנחנו חווים משהו ברשת – זה לחלוק אותו עם אחרים. ואין פלטפורמה מבוססת יותר על שיתוף מאשר פייסבוק.
ברור שלחובבי מוזיקה הסטרימינג והיכולת לחלוק את המוזיקה שלהם עם חברים היא ברכה, אבל איך המגמה הזו משפיעה על תעשיית המוזיקה בכללה?
המוזיקה זורמת. חופשי.
נפסטר התחילה את דרכה ב-1999 ומהר מאוד הפכה להיות ל”שטן” של תעשיית המוזיקה. המותג שיצרה הפך לשם קוד להורדות פיראטיות של מוזיקה והיוותה מקדם גדול מאוד לשימוש הנרחב בביטוי “גניבת מוזיקה”. כיוון שהייתה הראשונה שאפשרה לגולשים לחלוק מוזיקה בצורה פיראטית ובקלות היא למעשה הייתה נער הפוסטר המקולל.
שנות ה-2000 התאפיינו ברדיפה אחר אותם “פיראטים” “מורידי החינם” ו-“גנבי המוזיקה”, הופכים את המושג “להוריד מוזיקה” לביטוי הגנאי הגדול ביותר בעולם המוזיקה. כאשר למעשה הדגש פה הוא על “בעלות” על מוזיקה ללא תשלום. האזנה לה בחינם לעומת זאת, מעולם לא נבדקה לעומק.
צילום: יח"צ
ב–2003, עם השקת myspace החל עידן חדש בתעשיית המוזיקה. לאו דווקא בגלל האפשרות לפרסם את המוזיקה ברבים במהירות, אלא מפני שזו היתה הפעם הראשונה שאמנים מיהרו לשים את השירים שלהם להאזנה מלאה, באוויר ובחינם. זה התחיל מאמנים קטנים שרצו להתפרסם ובשיאו היווה בסיס גם ללהקות וחברות תקליטים מבוססות יותר. האזנה בחינם לשירים הפכה להיות “חלון הראווה” של האלבום, מה שפעם היה 30 שניות האזנה בחנויות און ליין.
על הבסיס הזה, התחזקות הפס הרחב ומושג הבאזז האהוב “שירותי ענן” החלו שירותי הסטרימינג לפרוח כאשר ישנן שתי אסכולות בולטות: עמודי אמן אשר מאפשרים לאמנים להציג ולמכור את היצירה שלהם ומעין תחנות רדיו משודרגות.
לראשונה הצטרפו גם פלטפורמות כמו Bandcamp המובילה ואפילו הסטארט אפ הישראלי Nogeno. אלו פלטפורמות אשר למעשה מקדמות את האמן ונתנות דגש לצרכים שלו. באסכולה השנייה אפשר למצוא שירותים כמו Raphsody, spotify ועוד אשר בהן למעשה המטרה היא להביא כמה שיותר מאזינים לפלטפורמה.
ההבדל המהותי בין נאפסטר (המקורית) לבין שירותי הסטרימינג הן כביכול “הבעלות” על המוזיקה, למרות שבפועל שתיהן נותנות את ההזדמנות להקשיב למוזיקה בלי (כמעט או לחלוטין) לשלם עליה. האזנה למוזיקה בסטרימינג נתפסת כהגונה יותר וידידותית בעוד הורדה היא גנבה ולא חוקית.
Itunes מקדמת מוזיקה – Spotify מקדמת פלטפורמה
נאפסטר היה שירות שמטרתו היה לחלוק מוזיקה. Itunes ואמזון שמו לעצמן מטרה למכור מוזיקה כמו חנות לכל דבר. Spotify, Raphsody וחברותיה באו למעשה מכיוון קצת לא ברור. הן לא באו בשביל האמנים, הן הקימו פלטפורמה בה אפשר לחלוק מוזיקה און ליין.
צילום: יח"צ
פלטפורמות אלו שונות במהות שלהן מחנויות מוזיקה מקוונות או מבנדקמפ. אלו הן פלטפורמות שמטרתן לעשות כסף כסטארט-אפ אינטרנטי. המוצר שלהן הוא שירות ולא המוזיקה עצמה. הלקוחות שלהם מאזיני מוזיקה, אבל לא צרכני מוזיקה, הרוווחים שלהם לאו דווקא באים ממכירות של מוזיקה, אין להם אינטרס לקדם אמן ספציפי על אחר או לפצות כלכלית אמן ספציפי על אחר והם נמדדים ע”י דבר אחד – כמות קהל שמשתמש בפלטפורמה.
כיוון שהם אינם “חנות” מוזיקה אלא נחשבות לנותן שירות בתחום המוזיקה, גם האחריות שלהם על התחום היא שונה. הפלטפורמות הללו מודדות את עצמן לפי כמות משתמשים וכמות התנועה באתר. כשאתה מנסה להביא אנשים להשתמש בפלטפורמה שלך, כביכול כל האמצעים כשרים. כשהגורם שמושך אנשים לפלטפורמה שלך הן מוצר של מישהו אחר (מוזיקה של אמנים) אתה צריך לקחת גם אחריות על ההשפעות שלך על התעשייה הזו כולה. מה שאף אחת מהחברות האלו אינה עושה.
Raphosdy וmog מציעות עכשיו שימוש בפלטפורמה שלהם בחינם (אפילו ללא פרסומות), המטרה של שתיהן היא לנצח במרוץ החומש ולהתבסס כפלטפורמה הפופולארית ביותר. עבורן זה נכון. מספר רב של משתמשים רשומים (בחינם או בתשלום) מהווה שער כניסה להמרת לקוחות לחבילות בתשלום, מכירת שטחי פרסום בהמשך, מכירת מידע על הטעם המוזיקלי של האנשים הרשומים אצלם והרשימה נמשכת. מי שאינו מרוויח מכך בתמונה הגדולה היא תעשיית המוזיקה. אשר בשנית הודבקה לה התווית – חינם.
כאשר נאפסטר העניקה מוזיקה חינם זה היה פשע. כאשר spotify וחבריה מציעים את המוזיקה בחינם התחושה היא שזה לגיטימי כי הן לא מוכרות בעלות. אך תעשיית הסטרימינג, עם הזמן, נהיית יותר ויותר נגישה ולמעשה, מלבד התחושה הרגשית, אין כמעט הבדל בין הבעלות להאזנה מבחינת זמינות.
החינם הוא האסון של תעשיית המוזיקה
המשבר הראשון בתעשיית המוזיקה החל כאשר הקהל גילה שהוא יכול להשיג את המוזיקה חינם (הורדות פיראטיות), המשבר השני היה כאשר בעזרת כמה החלטות מצערות בתעשיית המוזיקה, הקהל התחיל להרגיש כאילו גם “מגיע לו בחינם”. הצעד אותו עושות פלטפורמות הסטרימינג השונות כדי להשיג יותר קהל, עוזרות להנציח את הסטטוס הזה כי לא צריך לשלם בשביל מוזיקה. הלקוחות שלהם לא משלמים על מוזיקה, הם משלמים על שירות. במקום לקנות אלבום, הם קונים מנוי. מבחינתם, המוזיקה עדיין בחינם.
תגית החינם ההכרחית היא זו שרודפת מוזיקאים גדולים ועצמאיים כאחד. היא זו שמורידה מהלגיטימיות לבקש כסף עבור המוזיקה שלך ויוצרת מצב בו אמנים עובדים ובסוף התהליך לא רואים חזרה כסף. אני לא מכיר אף עבודה בעולם בה בסוף החודש הבוס שלך יגיד לך “עשית אחלה עבודה, אבל החודש החלטנו לא לשלם”. החינם הזה בו מתגאות החברות הללו, הוא הנצחה של הסיטואציה הזאת.
חשוב להבהיר, כי כל אותן החברות חתמו על חוזה עם חברות התקליטים הגדולות והן משלמות על ההשמעות כחוק. אבל כדי להבין במה מדובר – Lady Gaga היא האמן שהרוויח הכי הרבה מ-Spotify. עד כה היא צברה סכום מרשים למדי (167 דולרים בלבד) מסה”כ ההשמעות שלה. אם זה מה שאמנית כמו ליידי גאגא מרוויחה, מעניין לחשב כמה Arcade Fire הרוויחו מהשירות הזה.
הסטרימינג ממשיך קו שהחל בתחילת שנות ה–2000 בו הנוחות ושביעות הרצון של המאזין היא מעל הכל. אפילו מעל לשכרו של יוצר המוזיקה. כל אותם השירותים נחשבים לסיפורי הצלחה, אך מי שנשאר מאחור הם המוזיקאים אשר נלחמים על לגיטימיות של פרנסה מהתחום בו בחרו לעסוק. עד אשר הצליחו להתבסס מודלים כלכליים רווחיים יחסית למכירה דיגיטלית (bandcamp , itunes, amazon ואפילו מכירות עצמאיות של קבצים דיגיטליים) שירותי הסטרימינג מוציאים עוקץ נוסף. אם עד כה הסיכוי להרוויח כסף ממוזיקה הייתה הצורך של הקהל להיות הבעלים של הקובץ, שירותי הסטרימינג הורגים עכשיו גם אותו לאט לאט.
וידאו: האבולוציה של המוזיקה
רועי פוברצ'יק
רועי פוברצ'יק הוא יועץ לבניית קהילות סביב סטארטאפים ומותגים. רועי מתמחה בשימוש במדיה חברתית, Content marketing ו -inbound marketing להבאת ושימור משתמשים.. אפשר לעקוב אחריו גם בטוויטר roypovar@ או באתר http://roypovarchik.com
הגב
12 תגובות על "שירותי הסטרימינג הורגים את תעשיית המוזיקה [דעה]"
* היי, אנחנו אוהבים תגובות!
תיקונים, תגובות קוטלות וכמובן תגובות מפרגנות - בכיף.
חופש הביטוי הוא ערך עליון, אבל לא נוכל להשלים עם תגובות שכוללות הסתה, הוצאת דיבה, תגובות שכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של Geektime, תגובות שחורגות מהטעם הטוב ותגובות שהן בניגוד לדין. תגובות כאלו יימחקו מייד.
סבבה שאתם חושבים שיש עוד מה להרוג.
תכל’ס אני מכיר עוד כמה להקות שהן ממש לא מיינסטרים, לא מתלוננים על זה ששומעים שירים שלהם ביוטיוב או כל שירות סטרימינג אחר, ועדיין מרוויחים יפה מאוד מהופעות, מכירת סחורה ואפילו אלבומים.
אם כבר, בפוטנציה, שירותי הסטרימינג יכולים להיות דרך מצוינת לעשות דברים באופן חוקי.
האינטרנט עשה רק טוב לעולם המוזיקה. גם ככה רק חלק זעום מהכנסות מכירת אלבומים מגיע למוזיקאים (לקטנים שבהם, אני לא מתכוון לליידי קקה ומדונה) אחרי שחברות התקליטים מנצלות אותם.
בזכות האינטרנט אנחנו נחשפים לעושר של יצירה, והאמנים מתחילים להבין שמוזיקה עושים בראש ובראשונה כדי לחלוק את היצירה שלך ואח”כ בשביל כסף. גיוון הוא שם המשחק.
ומי שרוצה לקבל כסף על מוזיקה, שיתחיל להופיע. אנחנו בהחלט נבוא אל מי שאנחנו אוהבים, אחרי שהורדנו את השירים שלו או שמענו אותם בסטרימינג.
לגמרי מסכים עם השנים שמעליי! אי אפשר לנסח את זה יותר טוב
מעניין, אבל אני מסכים לחלוטין עם עידו ועם ליאור.
שירותי הסרטימינג יוצרים מנויים שמשלמים פעם בחודש על בסיס קבוע לקבל מוסיקה. כל תעשיית התקליטים/דיסקים/קלטות לא הצליחה לייצר מנויים.
אם התמלוגים נמוכים, ש-IFPI ואקו”ם ילחמו חזק יותר בשביל לקבל תמלוגים גבוהים יותר. בשביל זה יש איגודים.
בשורה התחתונה המודל הכלכלי היום למוסיקאים לא מתבסס רק על מכירות או רק על השמעות אלא על פאי עשיר וגדול עם הרבה אפשרויות. אז הורג זה בטח לא, מקסימום משמיד עוד קצת את המוצר הפיזי או את הרכישה החד פעמית (שגם היא בסופו של יום עניין למעריצים בלבד).
אגב:
Music Piracy Down As Streaming Services Take Over / TechCrunch
http://techcrunch.com/2011/09/29/music-piracy-down-as-streaming-services-take-over/