הצצה למסדאר סיטי, עיר העתיד של אבו דאבי

לשם מה מקימה מדינה יצרנית נפט מטרופוליס-אקולוגי המופעל על אנרגיה סולארית באמצע המדבר הערבי? כדי לשנות את העולם.

תמונה: אילוף המדבר. ב-2025, כשבנייתה תסתיים, תשכן מסדאר סיטי 40,000 תושבים בחמישה קמ"ר של בניינים בעלי טביעת רגל פחמנית נטרלית. צילום: מדע פופולארי

תמונה: אילוף המדבר. ב-2025, כשבנייתה תסתיים, תשכן מסדאר סיטי 40,000 תושבים בחמישה קמ”ר של בניינים בעלי טביעת רגל פחמנית נטרלית. צילום: מדע פופולארי

הכתבה פורסמה לראשונה במגזין Popular Science ישראל בגיליון 230 שראה אור ביוני 2013 ונכתבה במקור על ידי דן באום.

במבט ראשון, מסדאר סיטי נראית כמו חזון תעתועים. ממרחק היא נראית כמו בניין צבעוני בודד, העומד לבדו על קו האופק. חלק מהאשליה היא בשל המיקום המוזר של העיר: ליד נמל אבו דאבי, ממש מעברו השני של הכביש המהיר מהמפרץ הפרסי, ברצועת מדבר עוינת ביותר. בינה לבין מרכז אבו דאבי שוכנים יותר מ-30 ק”מ של הפיתוח העירוני הבזבזני ביותר שראיתי בחיי – מישור חסר מאפיינים עם בתים ראוותניים בגודל של בית המשפט העליון של ארצות הברית, מוקפים חומות על רשת שדרות בין שישה נתיבים ריקים. אבל האשליה היא גם עניין של צפיפות. מסדאר סיטי, ניסוי בעלות 18 מיליארד דולר, תשכן 40,000 תושבים בחמישה קמ”ר בלבד.

ניסוי בעלות 18 מילארד דולר

בתור העיר האקולוגית השאפתנית בעולם, מסדאר אינה מאפשרת כניסת מכוניות. המבקרים מופנים להשאיר את רכבם בחניון ענק בקצה הצפוני של העיר. כשנכנסתי לחנייה, איש מערבי מטופח לבוש, חליפה כהה – על אף החום – הגיח מהצל כדי להציג את עצמו. סטיבן סוורנס, אמריקני בן 45, הוא מנהל היישומים של העיר. הוא הגיע למסדאר לפני ארבע שנים לאחר שעבד בחברת הייעוץ Booz Allen.

סוורנס הוביל אותי על פני שורות של מכוניות חונות למערך דלתות זכוכית חלבית, אשר נפתחו בלחישה אל מבואה משיש. מעבר לקיר זכוכית שני, המתינו רכבי התחבורה האישית המהירה (Personal Rapid Transit Pod) – או PRT, של מסדאר. המכוניות הקטנות הלבנות ללא נהג מתפקדות כשדרוג אקולוגי לנוסעים שהשאירו מאחור את המכוניות המזהמות. סוורנס ואני התיישבנו זה מול זה, הדלת האוטומטית נסגרה בהחלקה, והתא הקטן החל לנוע סביב מה שנראה כמו מרתף אדיר במהירות 24 קמ”ש. הוא נסע כמעט בדממה על צמיגי גומי, עוקב אחר מגנטים טמונים ברצפה ומשתמש בחיישני סמיכות כדי להימנע מהתנגשויות.

תמונה: רוב הפיתוח במסדאר מתמקד כיום סביב מכון מסדאר (חזית פלדה) והמעונות שלו (חזית חמר)

תמונה: רוב הפיתוח במסדאר מתמקד כיום סביב מכון מסדאר (חזית פלדה) והמעונות שלו (חזית חמר)

בתכניות המקוריות, רכבי ה-PRT היו אמורים לספק תחבורה בכל רחבי מסדאר סיטי, הסביר סוורנס. אבל כדי ליצור עבורם חלל מתחת לבניינים, היו צריכים מהנדסים לבנות את העיר כולה על בסיס בגובה שישה מ’. הם בנו את המרכז הקיים של מסדאר סיטי בצורה הזאת – כ-850 מ”ר – אבל הגבהת המטרופוליס כולו הייתה יקרה מדיי. שאר חלקי העיר יבנו בגובה הקרקע, ותשתית התחבורה שלה טרם נקבעה: אולי אוטובוסים חשמליים, אולי קרונות סולאריים.

סוורנס הצביע על ה-PRT. “זה קצת, אני לא יודע, כמו שייך לעידן הסילוני”, הוא אמר. “זה היה רעיון נחמד, והוכחנו שהוא עובד. אנחנו נוסעים כרגע על כוח סולארי. המכוניות האלה מגיעות לאן שהן נוסעות ולא מתנגשות זו בזו”. אבל קו ה-PRT שסוורנס ואני עלינו עליו הוא היחיד שפועל, הוא סיפר לי, ורכבי ה-PRT נוסעים על מסלול אחד בלבד: מהחניון אל מכון מסדאר, כ-800 מ’.
בעוד ה-PRT החליק אל תוך מקום החנייה שלו, קול אלקטרוני הזכיר לנו לקחת את חפצינו. נכנסנו אל תוך הלובי של טרמינל ה-PRT מתחת למכון ועלינו במעלה גרם מדרגות לולייניות רחב אל חצר פתוחה בגובה הרחוב. חצי תריסר בניינים בגובה בינוני היתמרו מעלינו באשכול, מופרדים על ידי מבוך צר של חצרות מחוברות. בניין אחד, בית דירות בצבע טרה-קוטה, הוא ביתם של 119 הסטודנטים של מכון מסדאר – התושבים היחידים של העיר עד כה.

בבניין אחר, בעל חזית מצופת פלדה, שוכן המכון עצמו. סוורנס הוביל אותי לסיור בין אוסף העסקים הקטן והמוזר שמרכיב את איזור התעשייה, ביניהם מסעדת סושי, בית קפה, מכולת, משרד תיירות ומשרד של חברת טלפונים סלולריים. הכיס העירוני הקטן והמלאכותי הזה לא הרגיש כמו הזרע ממנו יצמח מטרופולין חדש, אבל זאת התכנית. במהלך 12 השנים הבאות, אשכול הבניינים הקטן הזה יצמח לחמישה קמ”ר של נדל”ן צפוף לשימוש מעורב. מפעל מיחזור כבר נמצא בתהליכי בנייה. בעיר תוקם ותתפקש רשת כוח ותקשורת חכמה ומשופרת. העיר תמשוך אליה תושבים שיובטחו להם רחובות שקטים שאפשר לטייל בהם וסגנון חיים בר קיימא. עד 2025 אמר לי סוורנס, תהפוך את עצמה מסדאר – “מקור” בערבית – מקמפוס אוניברסיטה ומספר עסקים קטנים לעיר מתפקדת של העתיד.

אבו דאבי נערכת לתקופה שבה הנפט שלה כבר לא יכניס מילארדים

הניסוי התחיל ב-2006, כאשר ממשלת אבו דאבי, הגדולה והעשירה בנפט במדינות איחוד האמירויות הערביות, הכריזה שהיא מתכוונת להוציא 22 מיליארד דולרים כדי להפוך למובילה בתחום האנרגיה המתחדשת. אבו דאבי היא המהות של מדינת-נפט. גולה בערך כגודלה של דרום קליפורניה, היא מכילה את מאגר הנפט השישי בגודלו בעולם – 20 אחוז יותר מרוסיה. לאיחוד האמירויות הערביות, מדינה שיש בה פחות אנשים מאשר באזור המטרופולין של לוס אנג’לס, יש את טביעת הרגל האקולוגית לאדם השלישית בגובהה בעולם.

בלתי סביר כפי שזה נראה היה, הממשלה של המדינה הזעירה הזאת על החוף הדרומי של המפרץ הפרסי הציעה לעשות משהו שאף מדינה אחרת לא ניסתה באופן רציני. היא החליטה לבנות מאפס עיר נטרלית מבחינת פליטות פחמן עם אפס פסולת על חלקת מדבר שוממה. העיר כולה תהיה ניסוי, מדגרת טכנולוגיה נקייה בקנה מידה גדול, הפועלת על פרויקטים של אנרגיה מתחדשת. אוניברסיטה למחקר טכנולוגיה בת-קיימא המעניקה תארים בשיתוף עם MIT תשמש בתור יצרנית הרעיונות, וצי של מכוניות חשמליות אוטונומיות תשנע את התושבים ממקום למקום. מעל כל בניין, ירכיבו מהנדסים גגות פוטו-וולטאים אדירים. הציורים ההתחלתיים נראו כמו פנטזיה.

העובדה, שאחד מעמודי היסוד של כלכלת הנפט מביע כזה עניין באנרגיה מתחדשת נראה חשוד ומוזר – כמו טייקון הנשק אלפרד נובל שנתן חסות לפרס השלום – או כהונאה מוחלטת. אבל בחלוף השנים, הפך הפרויקט לאמיתי. בנייני דירות, משרדים ועסקים בעלי יעילות גבוהה התחילו לצמוח. המכוניות החשמליות האוטונומיות התחילו להופיע – והם פעלו. העיר הצעירה צרכה פחות חשמל ממה שהמערכים הסולאריים שלה ייצרו, ומכון מסדאר למדע ולטכנולוגיה הרכיב סגל של 76 דוקטורים, 13 מהם מ-MIT. אפילו בשיא המשבר הכלכלי, כשפרויקטים של אנרגיה מתחדשת נעצרו ברחבי העולם, המשיכה מסדאר סיטי להתפתח. ב-2009, עשתה סוכנות האנרגיה המתחדשת הבין-לאומית את הבחירה הבלתי סבירה ומיקמה את המפקדה שלה באבו דאבי. באותה עת, שנת 2011, השלים המחזור הראשון של 70 סטודנטים לתואר שני את לימודיו במכון מסדאר. אבל זה היה רק ב-2012, כשענקית הטכנולוגיה הגרמנית Siemens סיימה את הליטושים האחרונים שלה ממפקדה החדשה שלה של המזרח התיכון במסדאר סיטי, שהניסוי הפך ממחווה גדולה למשהו משמעותי הרבה יותר: מודל חדש ובר קיימא לפיתוח אנרגיה מתחדשת בקנה מידה אדיר.
אבל אפילו העיר של העתיד, שהפכה למציאות בכוח כסף נפט ורצון, לא הייתה חסינה לבעיות ההווה. המשבר הכלכלי של 2008 כפה על מתכננים לצמצם את השאיפות שלהם. מסדאר גילחה כארבעה מיליארד דולר מהתקציב שלה, ומהנדסים נאלצו לנטוש את המאפיינים העתידניים ביותר. הגגות המורכבים אוגרי האנרגיה הסולארית נעלמו משולחן השרטוטים; במקומם, ימקמו את המערכים הפוטו-וולטאים בקצה העיר. רכבי ה-PRT הפכו ממערכת שהייתה אמורה לחלוש על כל העיר לקו שירות מהחניונים אל מרכז העיר.

כדי לסבך את העניינים, הייתה מסדאר אמורה במקור להתפיל את המים שלה בעצמה באמצעות השמש, אבל מי הבאר המקומי התגלו כמלוחים פי שלוש ממי המפרץ. התפלתם הייתה דורשת כמות אנרגיה גבוהה באופן משמעותי מהמתוכנן ואולי אף גרוע מכך, הייתה יוצרת בעייה קשה של היפטרות מתמלחת. במקום להתפיל, אמר לי סוורנס, תנטר מסדאר באופן אגרסיבי את השימוש במים. בהשוואה לחזון האמיץ שמסדאר הייתה פעם, התוכניות המעודכנות אינן יכולות אלא לאכזב.

עיר השמש באבו דאבי

מודל האנרגיה החדש

הנפט איפשר קיום התיישבות עירונית באבו דאבי. ב-1960 גילתה חברת Trucial Coast Oil Development את שדה הנפט המסחרי הראשון כאן. בזמנו, הייתה ההתיישבות רק מעט יותר מאוסף גמלים ואוהלים בדואים, נמל בו גברים במכנסי שרוול בוססו במים כדי לפרוק מפרשיות ביד. אז, בתוך פחות מיובל, הביא הנפט את האמירויות מעוני מרוד לתל”ג השישי בגובהו בעולם. אבו דאבי היא עתה מטרופולין תוסס מלא בגורדי שחקים ראוותניים – מגדל בצורת מטבע ענק שעומד על צידו, אחר בצורת ג’ויסטיק של משחקי וידאו בגובה 40 קומות. האזרחים נוסעים לעבודה וחזרה הביתה במכוניות פרארי ויגואר. בקניונים ניתן לרכוש מותגי פיאג’ט וורסצ’ה.

אך תושבי האמירויות מתכוננים לעולם שאחרי עידן הנפט. ב-2002, הורה נסיך העצר של האמירויות, שייח’ מוחמד בן זאיד בן סולטאן אאל נהיאן, על הקמת ה-Mubadala Development Corp., חברת השקעות בבעלות ממשלתית שיועדה לגוון את הכלכלה של המדינה מעבר לנפט וגז. ב-2005, יצא מנהל האנרגיה בן ה-31 של מובדלה, סולטאן אל-ג’אבר, לסיור בן שבעה חודשים בין פרויקטים של אנרגיה מתחדשת במקומות כמו דרום קוריאה, גרמניה ועמק הסיליקון והגיע למסקנה עתידנית מאוד. טכנולוגיית האנרגיה המתחדשת, הוא קבע, הייתה בשלה ומעשית בהרבה ממה שעולם ההשקעות האמין בזמנו. אבל האינטרסים השונים הדרושים לפיתוחה לא היו מתואמים. מדענים גילו חומרים וטכנולוגיות חדשים שנעצרו לפני שהגיעו לשוק. חברות ניסו לשווק מוצרי אנרגיה נקייה בנחיתות קשה של עלות גבוהה ביחס למוצרי דלקים מאובנים, ולרגולטורים ממשלתיים לא היה מושג איך לתמוך בהם. ” בכל העולם לא היה תומך אמיתי אחד לאנרגיה מתחדשת”, אמר לי ג’אבר.

מסדאר אמורה לאחד את הגורמים האלה על ידי התייחסות לכל מה שידוע על אנרגיה מתחדשת – מטכנולוגיית הייצור והצריכה ועד לכלכלה של מימון פרויקטים, והדרכים הפוליטיות לאישורן. “אנחנו מנסים לתפוס את העניין כולו”, אמר באדר אל-למקי, מנהל חברת Masdar Clean Energy בן ה-38, אשר בונה פרויקטים סולאריים באבו דאבי ובמקומות אחרים שישארו בבעלותה, ויש לה חלק גדול בחוות רוח ימית אדירה לחופי בריטניה. למקי ואני ישבנו בבניין זמני בקצה אתר הבנייה של מסדאר סיטי; הוא הוא סידר את הכפייה האדומה-לבנה על ראשו וצווארו והנהן לאיש דרום אסיאתי בחלוק כחול שהגיש לנו תה. “במקומות אחרים, אנשים מתמקדים רק בענף מסויים”, הוא אמר. “כאן, אנחנו משלבים את כל המכלול”.

המחלקה של למקי היא אחת מארבעה מרכיבים של מסדאר, האחרים הם מכון המדע והטכנולוגיה; Masdar Capital, אשר מזרים כסף של משקיעים לפרויקטים; והעיר המרכזית עצמה. כבר עכשיו, הארגון הוביל פרויקטים של אנרגיה מתחדשת בספרד, טונגה, מאוריטניה ובמקומות אחרים ברחבי האמירויות. אחד הלקוחות הפוטנציאליים המפתיעים ביותר של למקי הוא ערב הסעודית, אשר צפוייה לשלש את צריכת החשמל שלה ב-20 השנה הקרובות. הסעודים כבר עתה צורכים בין גבולות ערב הסעודית כמעט שליש מהנפט שהיא מייצרת, במידה רבה בגלל מיזוג אוויר. הם מדברים עם הקבוצה של למקי על ניסיון לספק חלק מצריכת החשמל העתידית שלהם באמצעות כוח השמש, המקור האחד שיש למדינה בשפע, אפילו יותר מנפט.

לגרום לכוח סולארי לעבוד

אם היא מתכוונת להוכיח משהו בכלל, מסדאר צריכה לפתור את חידת הכוח הסולארי כמו שצריך. אבו דאבי, שם הטמפרטורות מגיעות ל-49 מעלות וכל טיפת מים צריכה לעבור התפלה, שורפת כיום כל כך הרבה גז טבעי שהיא הפכה לייבואנית נטו. עם מסדאר, המדינה מנסה להראות שהיא יכולה לייצר כמויות אדירות של חשמל בלי דלקים מאובנים.

מסדאר הולידה מקבץ פרויקטים סולאריים עד כה, אבל הגדול מביניהם הוא מפעל כוח סולארי המרוכז כ-160 ק”מ מהעיר; ביום השני של הביקור שלי, נסעתי לראות אותו. החלק הזה של חצי האי הערבי נראה פחות כמו אתר הצילומים של הדיונה מוכת הרוחות בסרט לורנס איש ערב ויותר כמו מישור אדיר של חול בארגז של חתולים. חצייתו בקאייה שכורה בצבע מרשמלו הייתה ניסוי בחסך חושי בן 90 דקות. אבק שמילא את האוויר הסתיר באופן כה מוחלט את קו האופק שהמדבר הבז’ התמזג באופן מתמשך עם שמיים בצבע בז’.

בני אדם מייצרים חום על ידי ריכוז קרני שמש לפחות מאז שארכימדס, כפי המסופר, השתמש במראות כדי להצית צי רומי שתקף את סירקוזה במאה השלישית לפנס”ה. המפעל של מסדאר מכיל 192 אגני מראות פרבוליות, אורכו של כל אחד מעט יותר ממגרש כדורגל ורוחבו שישה מ’. צינור פלדה מצופה זכוכית מלא בשמן מוצב מעל כל אגן, בנקודת המיקוד של הפרבולה. בחמש הדקות שלוקח למשאבות חשמליות לדחוף ליטר שמן במעלה אגן אחד ובמורד האחר, הקרניים המרוכזות של השמש מחממות את השמן לטמפרטורה אדירה של 390 מעלות. אחרי שהם יוצאים מהאגנים, הצינורות החמים עוברים דרך מיכלי מים. חום השמן הופך את המים לקיטור, אשר מסובב טורבינה. השמן המקורר זורם בחזרה אל אגני המראות לחימום מחדש. בוכנות הידראוליות המופעלות על ידי מחשב מסובבות באופן עקבי את המראות כדי שיופנו כל הזמן לכיוון השמש.

אחרי תדרוך בטיחות במבנה טרומי, חבשתי קסדה, הצטרפתי לקבוצה של מהנדסים והוסעתי במשאית אל תוך שדה המראות. אחד האגנים היה מוטה הצידה לצורך עבודות תחזוקה, לכן הלכנו לאורכו כדי לראות אותו מקרוב. עד שהגענו לקצהו, החום היה כל כך עז שהוא כמעט הצית את לנו את המכנסיים.

כבר עשרות שנים, אבל המפעל במסדאר היה, כשביקרתי בו בדצמבר האחרון, הפרויקט הגדול מסוגו בעולם. (השנה, יעקפו אותו פרויקט ליד פינקס ואחד בצפון נבדה; כמה נוספים, בגודל של עד פי ארבעה מזה של מסדאר, נמצאים בשלבי בנייה ברחבי העולם). הטכנולוגיה מתפתחת במהירות, עם כוח יצור של כמעט שני גיגה-וואט – מספיק כדי לספק כוח לשני מיליון בתים – הצפויים להיות פעילים ברחבי העולם עד סוף 2013 ובנוסף, פי ארבעה מזה בשלבי תכנון. זה מעט בהשוואה לאנרגיות מתחדשות אחרות, כמו אנרגיה פוטו-וולטאית, אשר ייצרה ברחבי העולם בסוף שנת 2010 פי 20 חשמל, ואנרגיית הרוח, אשר ייצרה פי 100 באותה שנה. אבל לאנרגיית ריכוז קרני שמש יש יתרונות שלרוח ולתאים פוטו-וולטאים אין. מבין השלושה, היא לבדה מייצרת חום, אשר, בנוסף לאספקת כוח, יכול לשמש לביצוע דברים כמו התפלת מים. ובשונה מתאים פוטו-וולטאים, אנרגיית ריכוז קרני שמש יכולה גם לתרום כוח במחיר זול בהרבה בלילה כיוון שניתן לאגור אנרגיה בחום במקום בסוללות יקרות. חברה המקושרת למסדאר בנתה שלושה מפעלי אנרגיית ריכוז קרני שמש בספרד שמשתמשים במלח מותך בתור החומר המתחמם שלהם, ושיפרו אף יותר את לכידת החום ואיחסונו.

“מסדאר רצתה לעשות את הפרויקט פשוט וגדול, הראשון מסוגו במזרח התיכון”, אומר לורן לונגט, מנהל הפרויקט של המפעל. לונגט הגיע מחברת הנפט והגז הצרפתית Total וגילה שהמעבר לעולם האנרגיות המתחדשות היה הפתעה נעימה. “אנשי נפט הם מאוד שמרניים”, הוא אמר. “בנפט וגז, השאלה היא ‘למה לחדש?’. כאן היא ‘למה לא לחדש? למה לעשות את זה בדרך הרגילה אם אנחנו לא חייבים?'”.

בזמן ששוחחנו, לונגט הפתיע אותי על ידי כך שהודה שהמפעל שלו, על אף היות ממש חדש, הוא למעשה מיושן. אחד ממפעלי כוח ריכוז קרני השמש שמסדאר בנתה בספרד משתמש באשכולות מראות מסביב למגדל מרכזי במקום באגנים פרבוליים, אשר מייצרים טמפרטורות גבוהות בהרבה. נוסף על כך, בין הזמן שלונגט התחיל לבנות את המפעל של מסדאר, ביולי 2010, לבין היום בו הוא הפעיל אותו בדצמבר, הציפו חברות סיניות את השוק עם פאנלים פוטו-וולטאים זולים שכוח ריכוז קרני השמש איבד הרבה מיתרון המחיר שלו. “אם היא תהפוך להיות טכנולוגיית מעבר, זה בסדר”, אמר אבדולעזיז אל-אוביידלי, מהנדס מקומי צעיר ושרירי בצוות של לונגט. “אנחנו לומדים על אופטיקה. אנחנו לומדים על מטלורגיה, אסטרונומיה, הידרודינמיקה, תרמודינמיקה, תהליכי ייצור. לא מדובר בייצור כוח בלבד”. אוביידלי גם הצביע על כך שהמפעל, מיושן או לא, עובד. הוא יכול להמשיך לייצר חשמל למשך עשרות שנים עם, למעשה, אפס עלויות דלק.

בתוך מעבדות האנרגיה

ככל שביליתי יותר זמן במסדאר, כך הבנתי שכל אספקט בעיר הוא פרויקט מחקר. עטוף בחזית פלדה מבריקה, מכון מסדאר הוא חממה צפופה של שולחנות עמוסי אלקטרוניקה, מכונות מזמזמות ומחיצות זכוכית מכוסות באלגוריתמים שקושקשו עליהן בטוש מחיק. כל מעבדה מתרכזת בסוג טכנולוגיה שונה. במעבדת הביו-אנרגיה והסביבה, סטודנטים מפתחים תאי דלק מיקרוביאליים שיוכלו לייצר כוח בזמן מיחזור פסולת. במעבדת הטכנולוגיה החכמה לכלי רכב חשמליים ומערכות ממונעות, הם מעצבים רשתות משולבות שיוכלו לקשר בין נהגים וכלי רכב לבין תנאי הכביש והתנועה. יש מעבדות המתמקדות באינטליגנציה מלאכותית, ננו-חומרים, איחסון אנרגיה ננומטרי, תאים סולאריים ועוד.

במעבדת המיקרו-מערכות, פגשתי את ג’ראלד יו, פרופסור להנדסה מדרום קוריאה. יושב ליד שולחן עמוס מקטעי חוטי חשמל וכלי עבודה, הוא הרים חולצת טי-שירט שחורה עם דוגמה כסופה מודפסת עליה בהדפס משי. “מעגלים חשמליים מודפסים”, הוא אמר. יום יבוא, הוא אמר, ומעגלים חשמליים שיוטמעו בבגדים שלנו ינטרו באופן עקבי את הבריאות שלנו, אולי אפילו ישלחו עידכונים שוטפים לטלפונים שלנו. לדבר הזה עשויות להיות השלכות משמעותיות לאלה הסובלים מבעיות בריאותיות: לדוגמה, אמר יו, תחבושות עם המעגלים החשמליים שלו יוכלו לזהות התקפים עשר שניות לפני שהם יתרחשו. עם מידה כזאת של התראה, הוא אמר, ניתן לתת זרם חשמלי שידכא את ההתקף. שאלתי אותו כיצד הפרויקט שלו מתקשר למטרה של מסדאר לעתיד אנרגיה ברת קיימא. “המעגלים צורכים כמויות זעירות של אנרגיה”, הוא אמר. “המשימה של מסדאר היא לא רק לייצר אנרגיה בת קיימא, אלא גם כיצד לצרוך את מידת האנרגיה המינימלית כדי לבצע את העבודה”.

הפרויקט המשמעותי ביותר של המכון הוא מגדל אדיר של מראות בקצה העיר שנקרא ה-Beam Down Solar Thermal Concentrator (מרכז סולארי תרמי המקרין למטה). המכשיר לא רק מרכז קרני שמש כדי לייצר חום, אלא גם יפצל בבוא היום אור לאורכי גל שונים עבור פרויקטים מדעיים, ייצור אנרגיה תרמית, וייצור יעיל יותר של אנרגיה. המוח שעומד מאחורי הפרויקט הוא מתאו צ’יאסה, פרופסור נורבגי צעיר למדע ננו-טכנולוגיה ששטף אותי בשצף של ז’רגון טכני באמונה, כנראה, שגם לי יש דוקטורט במכניקה יישומית. הינהנתי בראשי בנימוס בעוד הוא צעד הלוך ושוב במשרדו לבוש בטי-שירט וסנדלים, מושך בשיערו הארוך והפרוע. הוא נראה לי קצת לכוד. צ’יאסה נמצא במסדאר כבר חמש שנים – הוא טוען שהוא היה העובד ה-37 שנשכר לעבודה על ידי החברה – ובזמן הזה, הוא ועמיתיו פירסמו יותר מ-60 מאמרים מדעיים. שאלתי אותו אם הוא אוהב להיות שם. “אושר פירושו מוות”, הוא אמר. עד שתושבים אחרים מעבר לסטודנטים והסגל במכון יראו במסדאר את ביתם, המקום ותושביו ישארו מבודדים למדיי.

העיר הבלתי אפשרית

באחר צהריים חם במיוחד, הצטרפתי לסטיבן סוורנס על ספסל אבן במרכז מסדאר סיטי. רציתי לקבל רושם על החיים בעיר העתיד. מה שתפס מייד את תשומת ליבי היה השקט הכמעט מהמם של המקום, ריק, כפי שהוא היה, מצופרים, משאיות וסירנות. אז, שמתי לב לטמפרטורה. היה קריר כאן בהרבה יותר מאשר במרכז אבו דאבי. ראשית, היינו מחוץ להישג ידה של השמש. סוורנס הצביע על כך שהמעצבים תיכננו את הבניינים הצפופים בזוויות כדי שהם יצלו זה על זה ועל החצרות ביניהם באופן מקסימלי. הולכי רגל כמונו יכולים לשבת בנוחות והבניינים עצמם דורשים פחות מיזוג אוויר. מה שעוד קירר אותנו היה בריזה חזקה. סוורנס נעמד וסימן לי לחצות איתו את החצר אל מגדל חלול על רגלי פלדה – צינור אנכי ברוחב שישה מ’ ובגובה חמש קומות. המגדל מתפקד כלוכד רוח, מושך פנימה בריזות קרירות הנעות מעל העיר ומכוון אותן למטה אל החצר. הבריזות בגובה הרחוב שהוא מייצר הן קבועות והלכה למעשה בחינם. זו אינה המצאה מודרנית – מגדלי רוח הם כנראה פרסיים במקורם והשתמשו בהם במשך מאות שנים לפני שהנפט הביא עושר לחלק הזה של העולם. מהנדסים במסדאר שיפרו את המסורת על ידי הרכבת צוהרים מופעלי מחשב בחלק העליון של המבנה כדי למקסם את היעילות; הפאנלים נפתחים ונסגרים בהתאם לרוחות הקיימות. הם הוסיפו גם יחידות ערפל כדי לקרר את האוויר אף יותר.

בדרכי חזרה למלון באבו דאבי, טעיתי בדרך ומצאתי את עצמי במסלול מירוצי הגמלים אל-וואת’בה, מסלול אובלי באורך שמונה ק”מ המשורטט על הקרקעית החומה והקשה של המדבר. מהמקום בו עמדתי, ביציע שנבנה לאלפי צופים, המסלול נעלם אל תוך האובך במרחק.

טיילתי למטה אל המהומה של נקודת הפתיחה, מצפה שיגרשו אותי משם; במקום זה, צעיר קורן מאושר שנשא כד כסוף הציע לי תה בכוס חרסינה. בעוד הגמלים מסתדרים בשורה לתחילת המירוץ השלישי של היום, שמתי לב לכך שעל גבם היו רכובים לא בני אדם, אלא מתקני מתכת עם מקל באורך מטר שיוצא מחלקם האחורי. פתחי בשיחה עם צלם שעמד לידי שצילם את המירוץ עבור ערוץ הטלוויזיה המצרי. הוא הסביר שבמשך דורות השתמשו בעלי הגמלים, בילדים כרוכבים בגלל משקלם הקל, אבל אחרי שמספר רב מהם נפלו ונרמסו למוות, הפדרציה שמסדירה את המירוצים הורתה להחליף אותם ברובוטים.

הגמלים היו רזים וארוכי רגליים – מהונדסים גנטית בעלות אדירה כדי שיהיו מהירים ועמידים יותר. כשהם פרצו בריצה הגמלונית והאיטית שלהם, פלנגה של רכבי שטח יצאה בדהירה בעקבותיהם על המסלול, מנסים לתפוס מקום ומצפצפים בצופריהם במירוץ מבולגן ומקביל. בכל רכב ישב מאמן, צועק על הגמל שלו דרך רמקול המחובר לרובוט של הגמל ולוחץ על כפתור כדי לתת לו מכות מרחוק עם המקל באורך מטר. המאמנים בתורם קיבלו הוראות מבעלי הגמלים, שצפו מהבית בטלוויזיה ונבחו פקודות דרך הטלפון הנייד. האסטרטגיה, הסביר הצלם, היא להשתמש במקל רק כשהמצלמה אינה מכוונת על הגמל שבבעלותך, כיוון שגמל שנראה בטלוויזיה זקוק למכת מקל שווה פחות מגמל שלא צריך.

מסדאר מנסה לארגן את הכל לתכנית ברורה בתוצאות התפוצצות העושר והפיתוח הבלתי נשלטים באבו דאבי, שם טכנולוגיה עתיקה מעגנת עיר עתידית והרובוטים רוכבים על גמלים. מבקרים יכולים להתלונן שהמטרות של מסדאר מותנו, אבל זה לא הופך אותן ללא רלוונטיות. אם קברניטי הפרויקט לא היו מקצצים עלויות במהלך המשבר הכלכלי, זה היה מאותת שהפרויקט הוא לא הרבה מעבר לצעצוע יקר עבור אמיר עשיר מנפט. אלא שמסדאר קשורה אל כלכלת העולם האמיתי, ובמקרה הזה היא יכולה לעשות לעולם האמיתי בית ספר. “אתה יכול לדבר על פיתוח בר קיימא סביבתי כמה שתרצה”, אמר לי למקי, “אבל חייבים להתייחס גם למציאות הכלכלית”.

אף אחד מאלה ששוחחתי איתם במהלך הביקור שלי במסדאר לא היה באשליה שהעיר מושלמת. העולם אינו עומד לפרק את התשתיות שלו ולהתחיל מחדש עם ערים להולכי רגל, מופעלות אנרגיה סולארית ובעלות רשת תחבורה חכמה. במובן הזה, מסדאר לעולם לא תהיה מודל לפיתוח. במקום זה היא מודל לחדשנות, מקום מסור יותר לייצור רעיונות ברי קיימא מאשר טכנולוגיה בת קיימא. על ידי יצירת עיר שאי אפשר לשחזר – מבודדת, יקרה וכמעט ריקה – יכול להיות שהאדריכלים של מסדאר בונים מקום טוב יותר בשביל כולנו.

על המחבר: דן באום גר בבולדר, קולורדו, והוא מחבר הספר Gun Guys: A Road Trip.

הכתבות האחרונות בסדרת מדע פופולארי:

<<< כיצד כבישים חכמים ישנו את פני התחבורה

<<< עלייתם של גורדי השחקים הסופר גבוהים


אוהבים מדע ולא מקבלים מספיק ממנו בגיקטיים? Popular Science ישראל וגיקטיים יוצאים בשיתוף פעולה במיוחד במסגרתו יוכלו גולשי האתר להנות ממנוי הכרות מיוחד לגרסה הישראלית של מגזין הטכנולוגיה והמדע במחיר של 20 ש”ח בלבד למשך 3 חודשים. לפרטים נוספים והרשמה

Avatar

מדע פופולארי

הגב

2 תגובות על "הצצה למסדאר סיטי, עיר העתיד של אבו דאבי"

avatar
Photo and Image Files
 
 
 
Audio and Video Files
 
 
 
Other File Types
 
 
 

* היי, אנחנו אוהבים תגובות!
תיקונים, תגובות קוטלות וכמובן תגובות מפרגנות - בכיף.
חופש הביטוי הוא ערך עליון, אבל לא נוכל להשלים עם תגובות שכוללות הסתה, הוצאת דיבה, תגובות שכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של Geektime, תגובות שחורגות מהטעם הטוב ותגובות שהן בניגוד לדין. תגובות כאלו יימחקו מייד.

סידור לפי:   חדש | ישן | הכי מדורגים
אורי
Guest

אחלה כתבה!

אלחנן
Guest

פנטסטי! אין דבר מגניב יותר מחלומות שהופכים לתוכניות שהופכות לאמת פיזית, וזה יפיפה מה שהם עושים שם.

wpDiscuz

תגיות לכתבה: