האייקון הכי עמוס שידענו: ביקרנו באייקון 2017 וזו היתה החוויה שלנו

כמו בכל שנה, אייקוניסטית הבית רינת קורבט הלכה לחגוג את חג הגיקים בין דוכני מרצ’נדייז, אנשים עטויי תחפושות והרצאות מרתקות. הנה רק חלק מהחוויה

פסטיבל אייקון הוא פסטיבל ארצי שנתי למדע בדיוני, פנטזיה ומשחקי תפקידים, שמתקיים במרכז תל אביב מאז שנת 1998. הפסטיבל מאורגן על ידי האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטזיה והעמותה למשחקי תפקידים בישראל ובשיתוף פעולה עם המחלקה למופעים, עיריית תל-אביב – יפו. השנה התקיים הפסטיבל בסימן “תרבויות” מה שהבטיח שלל הרצאות מרתקות על עולמות בדיוניים מרתקים שונים.

זאת השנה השלישית שבה אני מסקרת את פסטיבל אייקון בפלטפורמה זו והשנה היה לי אתגר מיוחד. בגלל אילוצים שונים, יכולתי להיות באירוע רק יום אחד מתוך השלושה. יש אנשים שלא מסוגלים להבין בכלל כיצד ניתן לבלות ולו יום אחד בהרצאות על נושאים שונים ומשונים כאלו אך למעשה השפע העצום של התכנים, הדוכנים והמופעים שמתרוצצים ביניהם הופכים את השאיפה העיקרית שיש למרבית באי הפסטיבל לרצון עז במכונת זמן או מחולל הזמן של הרמיוני שמאפשר להיות ביותר ממקום אחד בו-זמנית. לפני הפסטיבל מרביתנו עסוקים במשימה הקשה של להחליט מה לשמוע ולעשות בכל רצועת זמן תוך שאנחנו נקרעים בין מספר אפשרויות אטרקטיביות. לפעמים זה מעט כמו בורסת הימורים שבה אנחנו משליכים את יהבנו על נושא שנשמע מסקרן ומקווים מאוד שקלענו לאופציה הטובה ביותר עבורנו ברצועת הזמן הזאת. לפעמים אנחנו זוכים ולפעמים – לא.

למרות הכל, הספקתי ליהנות מפירות ההשקעה הנכבדת של מאות מתנדבים ומרצים ולשמוע כמה וכמה הרצאות בנושאים מגוונים. כמה מגוונים? תחשבו שבאירוע אחד אתם שומעים על יצירות מדע בדיוני ופנטזיה בספרות, בקולנוע ובטלוויזיה, על מדע וטכנולוגיה (כולל הרצאות על סייבר סקיוריטי ועל איך גורמים למחשבים להבין שפה אנושית), לראות הקרנות סרטים, להשתתף בסדנאות יצירה שונות, לשחק במשחקי תפקידים ועוד ועוד ועוד. למי שתוהה, אפשר להיכנס למתחם של אשכול פיס, שבו נערך הפסטיבל, ללא עלות ולהסתובב בהתפעלות בין הדוכנים ואנשים שהשקיעו בצורה מרשימה בתחפושות שלהם (המכונים בשם “קוספליירים”), לראות קרבות אבירים (או אנשים שהתחפשו לאבירים ונלחמים בחרבות מעץ) ואף לשמוע מופעי מוזיקה וריקוד מפעם לפעם.

גם השנה מארגני הפסטיבל דאגו לנו לאפליקציה נוחה ביותר שאפשרה לעקוב אחרי האירועים שמעניינים אותנו ואחרי שינויים שונים בלוח הזמנים. למרבה הצער, דווקא אתר הפסטיבל השנה סבל מכמה בעיות טכניות מעיקות. כן, לצד כל הדברים המעולים בפסטיבל הרגשתי דווקא השנה בחדות את העלייה במידת העומס והצפיפות במתחם האירוע ואת חוסר יכולתם של המזגנים להתגבר על עומס האנשים בכיתות. כנראה שעליית מידת הפופולריות של תכנים גיקיים בתרבות שלנו עשתה את שלה והגיעה למסה קריטית. האמת? למרות הקושי הקל בכך, אפשר רק לשמוח על כך שמה שהיה פעם תחביב איזוטרי ואפילו נלעג עבר היום למיינסטרים התרבותי. לדעתי, כולנו רק מרוויחים מזה.

ונעבור כמו תמיד לסקירה של כמה מההיילייטים של ההרצאות שהייתי בהן.

האם יש בכולנו מידי-כלוריאנים?

מידי-כלוריאנים הם צורות חיים מיקרוסקופיות אינטליגנטיות הקיימות בתוך התאים של כל היצורים החיים וחיות עימם בסימביוטיות. רמה גבוהה שלהן בדם מצביעה על מידת העוצמה של “הכוח” אצל אותו אדם. או כך זה לפחות ביקום של Star Wars. בסרט שרבים ממעריצי הסדרה היו מעדיפים לשכוח, “אימת הפאנטום”, הג’די קווי-גון ג’ין מודד את כמות המידי-כלוריאנים אצל אנאקין סקייווקר הצעיר ונדהם לגלות כי היא עצומה מעל לכל דבר שראה בעבר. מאוחר יותר הוא מסביר לו מהם וטוען שעם הזמן ופיתוח יכולותיו, הוא יוכל לתקשר איתם ישירות. האם הרעיונות האלו הגיעו משום מקום? לד”ר נועה אלבלדה, חוקרת מוח וראש תחום נוירו-פדגוגיה במרכז סגול למוח ותודעה במרכז הבינתחומי הרצליה, המידי-כלוריאנים הזכירו מאוד יצורים אמיתיים אשר חולקים עימנו את גופינו – חיידקי המעי. בשנים האחרונות אנו עדים לשרשרת מחקרים המרמזים כי לחיידקים אלו יש השפעה עצומה ומפתיעה על אלמנטים רבים בחיינו – מהדברים המובנים מאליהם כמו מערכת העיכול ועד לקוגניציה, זיכרון, מחלות פסיכיאטריות, אישיות ומצבים רגשיים. מה שהתחיל כמו תחום מחקר איזוטרי שמעטים היו מוכנים להודות שהם עוסקים בו, קיבל משנה תוקף מדעי עם הזמן. במיוחד מאז 2011, כאשר חוקר מוח ידוע בשם פרופסור ג’ון קריאן (John Cryan) פרסם מאמר פורץ דרך בנושא. אבל נתחיל מלדבר קצת על המוח האנושי – האיבר ההכרחי הזה שבלעדיו הגוף אינו מסוגל לתפקד. המוח והגוף מתקשרים ב-4 ערוצי תקשורת עיקריים: מערכת העצבים ההיקפית, מערכת החיסון, הורמונים וכן – ניחשתם נכון – חיידקי המעי. הגוף המחקרי בתחום עדיין אינו נרחב מספיק אך מחקרים ראשוניים מצביעים כי יש קשר הדוק בין בעיות במערכת העיכול לתסמונות והפרעות שונות בתחום הקוגניטיבי והפסיכיאטרי. כך למשל, המחקר של ג’ון קריאן עשה שימוש ב-2 קבוצות עכברים (הובטח לי כי העכברים לא היו בסכנת חיים אמיתית אם כי זה בטוח לא היה כיף) – אחת שקיבלה דיאטה שהכילה חיידק פרו-ביוטי והשנייה הייתה עם תזונה רגילה. נראה שהדיאטה המיוחדת סיימה להורדה בהורמוני הסטרס שלהם ולעלייה בכמות הגאבה. לא, לא ג’אבה ההאט השנוא עלינו אלא מוליך עצבי עם אפקט מרגיע, אנטי- חרדתי. מאיפה אנחנו מקבלים את חברינו הקטנים? ובכן, נראה שאנחנו מקבלים את האוכלוסיה הראשונית מהאימהות שלנו בעת הלידה ואת היתר במהלך החיים באמצעות המזון שאנחנו אוכלים. יש חוקרים המאמינים שהקשר המתאמי הקיים בין לידות בניתוח קיסרי לבין סיכון גבוה יותר לבעיות התפתחותיות שונות ורגישות גבוהה יותר למחלות אוטואימוניות עשוי להיות קשור לעובדה שתינוקות אלו לא מקבלים את חיידקי המעיים שלהם בדרך התקינה, אבל עוד אין מספיק עדויות לכך ויש צורך במחקר נוסף בתחום. יש היום מחקרים המנסים לבדוק האם ניתן לפתור בעיות כאלו בדיעבד. המרצה תיארה מחקרים נוספים כמו מחקר שבדק האם היעדרות של חיידקי מעי אצל חולדות שגדלו בתנאים סטריליים משפיעה על קוגניציה וזכרון. ואכן כך – זה השפיע גם על הזיכרון וההתמצאות במרחב. מחקר אחר הראה כי משחק בחיידקי המעי גרם לעכברים מסוימים שהיו אמיצים מטבעם להפוך לפחדנים ולהיפך. מחקרים שנעשו על בני אדם הראו למשל כי כאשר נותנים לאנשים דיאטה פרו-ביוטית, היא יכולה להשפיע על התגובות הרגשיות שלהם ועל מצב הרוח שלהם . כיום ההשפעה של חיידקי המעי נבחנת בהקשר של אוטיזם, סכיזופרניה, דיכאון וחרדה. כאמור, המרצה סייגה מאוד את דבריה ואמרה שהדרך רחוקה עדיין עד לשלב שבו נוכל להיות בטוחים בכל ההשפעות ההדדיות הללו ולדעת כיצד ניתן לנצל אותם לטובתנו. אבל כבר כיום יש לפחות סטארטאפ ישראלי אחד היוצר תזונה מותאמת אישית המבוססת על הרכב חיידקי המעיים הייחודי במטרה להפחית את רמות הסוכר בדם. יש חברות בינלאומיות אחרות שעוסקות בכך כולל חברה ששם האתר שלה (I shit you not) הוא – The Power of Poop. החברה מתמחה בלעזור לאנשים לעבור טיפולי השתלת צואה במצבים רפואיים שמצדיקים זאת . יצאתי די נפעמת מההרצאה בדומה להרצאות רבות שאני שומעת בפסטיבל אייקון ודומים לו כחלק מרצועת המדע והטכנולוגיה. ההרצאה ניתנה כחלק משלל הרצאות מטעם עמותת “מדעת“, עמותה ללא מטרת רווח הפועלת לקידום בריאות הציבור בתחומי הטיפול הרפואי והרפואה המונעת.

האם חברת דיסני יותר פמיניסטית ממה שחשבתן?

“היופי מעולם לא היה ערך מוחלט ובלתי משתנה אלא לבש ופשט פנים בהתאם לתקופה היסטורית ולמיקום גיאוגרפי נתון” – אומברטו אקו.

הגעתי להרצאה הזאת בתקווה שהמרצה יצליח להוכיח לי שאיכשהו מישהו שובב הצליח להכניס תכנים חתרניים פמיניסטיים אל סיפורי הנסיכות של דיסני שבחלקם מאוד בעייתיים מהבחינה הזאת. הייתי צריכה לשים לב יותר ל”אותיות הקטנות” בתקציר. למעשה, כפי שהלך והתברר במהלך ההרצאה, המרצה הסביר כיצד אם ננקוט בראייה ביקורתית ופמיניסטית נוכל לחפור ולמצוא מסרים פמיניסטיים גם באותם סיפורי אגדות שהפכו למכונת מרצ’נדייז משומנת היטב.

המרצה לואי ותד שהינו חוקר, עורך ומתרגם ספרות ילדים ונוער בערבית ובעברית, החל את ההרצאה בהסבר על המנגנונים המורכבים בחברה שלנו שמגדירים מהו יופי. בהסתמך על החוקרת הנודעת נעמי וולף שכתבה את הספר “מיתוס היופי”, הוא הסביר כי כוחות שונים בחברה שלנו משפיעים על הטעם שלנו ועל הנטיות האסתטיות שלנו. האינטרסים שלהם הם פוליטיים, חברתיים ובעיקר כלכליים והם אלו אשר מחזיקים במושכות השוק, בטרנדים, באופנה ובאומנות בשם אלי הקפיטליזם. המדיה היא כלי מאוד מהותי להשפעה על התפיסות שלנו ובהקשר זה דיסני היא אחת מקובעי הטעם החזקים ביותר בעולם ממחצית המאה ה-20. המשמעויות של זה הן רבות: למשל, כל הקונספט של “הנסיכות” כישות אחת הומצא ע”י מנהל מחלקת המרצ’נדייז של דיסני, אנדי מוני, בשנת 2000. הוא איגד גם דמויות שאינן בדיוק נסיכות לקו מוצרים אחד. המטרה היא כמובן מסחרית. אנדי מוני חשב שבנות יירכשו יותר מרצ’נדייז כך ועבור הבנים – וול, בשביל זה הם קנו את מארוול. הנסיכות צריכות לעמוד בתו תקן המחמיר מבחינת מראה שנקבע על ידי השינויים בתפיסת היופי בחברה שלנו (הנה הסרטון שהוצג בהרצאה כדי להמחיש זאת). כי בסרטי דיסני מי שנחשב יפה הוא גם בהכרח מוסרי וטוב לב (רק בסרטים כמו פרוזן שברו את המודל הזה לראשונה עם הנסיך האנס). הנבליות של דיסני – כמו קרואלה, המכשפה הרעה ואורסולה הנהדרת – לא זכו לקו מוצרים כי הן לא עומדות בתו התקן המחמיר. בכך דיסני היא חלק מהמנגנונים הכלליים בחברה שלנו שגורמת לנשים לעיסוק אובססיבי במראה שלהם ולתחושה שתמיד מסתכלים ובוחנים אותן. המסרים שמועברים בסרטים של דיסני עוברים מדור לדור בדיוק כמו שסיפורי האגדות של פעם עברו מדור לדור ובכך משפיעים על עיצוב תפיסות העולם של הצופים בהם. זה לא מפתיע שמרבית העולם כיום מחזיק בתפיסת יופי דומה כי כולנו חשופים לאותם תכני מדיה מרכזיים.

לטענת המרצה, גם סיפורי האגדות המקוריים עצמם היו כלי להעצמה נשית. הם סופרו ע”י נשים שחלקו את חוויות החיים שלהן, את קשיהן (כולל הצרות שעשו להן נשים חזקות מהן) ושאיפותיהן. דיסני לקחו את סיפורי האגדות ולפעמים פספסו לגמרי את האלמנט הביקורתי שהושתל בהן. כך למשל, נעל הזכוכית שהופכת את סינדרלה לנסיכה לא הייתה בגרסא של האחים גרים. היא הוכנסה לתודעה הקולקטיבית דרך סיפור המעשה של שארל פרו שבעצם לעג כך לאצולה. אין שום היגיון פרקטי בללבוש נעל מזכוכית. זה די לא נוח ונגיד…די שביר. זאת בעצם בדיחה על חשבונם של האצילים שסבורים שפריטי לבוש מסוימים מעידים על כך שמישהו הוא אכן חלק מהם. דיסני לקחו את האלמנט הזה והטביעו אותו בתודעה האנושית מבלי להתייחס בקריצה לבדיחה הזאת. כמובן שאין התייחסות גם לאלמנטים המזוויעים יותר של סיפורי האגדות כמו העובדה שאחיותיה של סינדרלה כורתות את אצבעות רגליהן במטרה להיכנס לנעלי הזכוכית או שסיפור היפייפיה הנרדמת הוא בעצם סיפור על אונס.

אז איפה בעצם מתחבא הפמיניזם הזה של דיסני בסרטים המוקדמים שלהם? לטענת המרצה, זה בכך שהם שמים זרקור על חייהן הבעייתיים של נשים וההתעמרות בהן. בשנת 1989 יצא הסרט בת הים הקטנה והראה כיצד אם אישה רוצה לצאת מתחת לעולם הסמוי של הים ולהתחתן עם נסיך, היא צריכה לאבד את הקול שלה. אם יש לך קול ואת חזקה ונחרצת – את מכשפה. אריאל רוצה רגליים כדי ללכת ולחקור, היא מונעת מסקרנות ולאו דווקא מחיפוש נסיך. בסיפור המקורי של אנדרסן, אריאל משלמת על כך מחיר ומתה, בסיפור של דיסני יש לנו את ה-happy ending המוכר. גם שלגייה שרוצה להיות חופשייה ולחיות עם 7 גברים (שאולי מסמלים 7 חטאים שונים), מקבלת בסוף את הנסיך ואת הסוף השמח שלה. כמובן שעם השנים אנחנו רואים פמיניזם בחזית הבמה יותר ויותר. מרידה, הנסיכה מ-“אמיצה”, אומרת לאימה בבירור – “אני לא רוצה להיות כמוך”. מואנה מכריזה ברטינה שאינה נסיכה אלא ביתו של צ’יף. מולאן חותרת תחת המנגנונים המגבילים של סין, מתחפשת לגבר ומצטרפת לצבא. בסרטי פיקסאר, שגם אותה כמובן רכשה דיסני, אנחנו רואים גם מסרים פמיניסטים בסרטים כמו זוטרופוליס ומכוניות. נשים יכולות לאהוב מכוניות ולנצח במירוצים, הן יכולות להיות אקטיביות, לא תלויות בגברים, לגבור על מכשולים אדירים ולהצליח בסופו של דבר. וזה אולי הסוף הטוב שאנחנו מקבלים כיום שאולי קצת מנחם על כך שחברה אחת שולטת בכל כך הרבה גופי מדיה קריטיים המשפיעים על חיינו.

האם אנחנו מוכנים להתמודד עם מה שתרבויות חייזריות ישאירו אחריהן?

אנחנו רגילים לראות בסרטי מדע בדיוני רגעים מפעימים שבהם צוות מדענים/חוקרים/חיילים נחשפים לראשונה לשרידיה של תרבות חייזרית מרשימה. מפגש זה לרוב אינו קל ומוביל לדילמות רבות לגבי כיצד לבחון שרידים אלו, תהיות לגבי משמעותם והדרך הנכונה לפרשם ובעיקר – האם היצורים האלו עדיין נמצאים בסביבה ויכולים לאכול אותנו. המרצה ענבר מאירסון, סטודנטית לארכיאולוגיה ולתרבויות המזרח הקדום, לקחה אותנו למסע לעבר הדרכים שבהם המדע הבדיוני וגם אנחנו יכולים להתמודד עם היתקלויות כאלו.

אבל ראשית מעט הגדרות. הארכיאולגיה של תרבויות חייזריות נקראת זנוארכיאולוגיה. ארכיאולוגיה היא באופן כללי – חקר העבר של בני אדם ע”י חקר השרידים החומריים שהשאירו אחריהם – עדויות בוטניות, זאולוגיות, ארכיטקטורה וכך הלאה. כיום זנוארכיאולוגיה קיימת רק תיאורטית במאמרים של חוקרי חלל או ארכיאולוגיים, כחלק מפרויקט SETI וגם במדע בדיוני. למה זה רלוונטי? כי יש 100 אלף ציוויליזציות בגלקסיה שלנו, בשביל החלב. לפי הערכות מדעיות שונות, גיל הגלקסיה הוא כ-12.6 מיליארד שנה. לפי אסימוב אורך חיי ציוויליזציה הוא 600 אלף שנה. אם ניקח את כל זה בחשבון אז נגיע למסקנה שבשלב כלשהו ניתקל בציווליזציות לא-אנושיות – ויש יותר סיכוי שניתקל בשרידים של חייזרים מאשר בחייזרים חיים. לכן צריך להתכונן. מדע בדיוני מספק סוג של שדה מחקר תיאורטי שבו ניתן לשחק עם כל מיני פתרונות.

אבל עד כה הן לא עשו עבודה עד כדי כך מזהירה בהתמודדות כזו. לרוב ארכיאולוגיה מופיעה או כמניע/תירוץ לעלילה אחרת או כמשהו שולי שרק מאזכרים בשביל הקוליות. ארכיאולוגיה הרי זה משהו נורא סקסי ומגניב. רק תסתכלו על אינדיאנה ג’ונס. המחקר ופירוש הממצאים לרוב לא עומדים במרכז. יותר מתרכזים בנזק ובאסון שיכולים להיגרם ממפגש כזה. במספר לא קטן של פרקי סטאר טרק זה המצב. בפרק אחד ז’אן לוק פיקארד, הקפטן המפורסם שעומד במרכז סדרת The Next Generation, נושא נאום בכנס של ארכיאולוגים כאשר לאט לאט כל מדי צי החלל הופכים לתלבושות תקופתיות בסגנון רובין הוד כחלק ממזימה של הנבל הנודע קיו. ריבר סונג, אהובתו משכבר הימים של דוקטור הו, היא ארכיאולוגית (או שודדת קברים, תלוי בהשקפת עולמכם), אבל אין לזה משמעות רבה בעלילה. הרבה פעמים סיפורים שמתחילים כסיפורים ארכיאולוגים מקבלים זווית שונה כאשר מתגלה שהגזעים שהשאירו אחריהם עדות טכנולוגית מרשימה, כדוגמת המתרחש ביקום של סטארגייט, בעצם עדיין חיים ובועטים במקום אחר ביקום.

אבל יש גם סיפורים שכן עשו עבודה לא רעה בהצגת תרחישים זנוארכיאולוגיים. Omnilingual, סיפור קצר של H. Beam Piper שפורסם ב-1957 מתאר משלחת אל מאדים שמגלה שרידי ציווליזציה עתיקה שעברה מן העולם לפני 50 אלף שנה. המדענים האנושיים מוצאים ספרים ומסמכים שנשארו מאחור ומנסים נואשות לפענח אותם. הארכיאולוגית הצעירה מפרשת מספר מילים אבל פריצת הדרך האמיתית מתרחשת רק כאשר המדענים מוצאים אוניברסיטה חייזרית שבה יש את הטבלה המחזורית של האלמנטים. זה משמש להם כמעיין ” אבן רוזטה” לפענוח השפה החייזרית. במילים אחרות, המדע הוא השפה האוניברסלית המאפשרת להתגבר על המחסומים וההבדלים בין האנושות לחייזרים. זאת גישה שננקטה לא פעם במדע בדיוני. במקרה של סיפור זה יש התייחסות רצינית לזנוארכיאולוגיה כולל הסברים על גישה מדעית, מולטידיספלינרית, בחינה ותיעוד של ממצאים, שחזורים וכו’. מצד שני, נראה להם בטוח לעשן בכל מקום ליד מתקנים דליקים.

הסיפור הנודע של סופר האימה ה.פ.לאבקראפט At the Mountains of Madness מ-1936 לא מתקיים בחלל אלא באנטרטיקה. הם מוצאים חורבות של ציוויליזציה עתיקה ומסוכנת ומנסים לתהות על קנקנה. כמו בכל הסיפורים של לאבקראפט יש כאן ניסיון לתאר את הבלתי יתואר. כאן מנסים לעשות זאת בכלים מדעיים, בחינה ותיעוד של ארכיקטורה וארטיפקטים. משימה לא קלה ואף מפחידה במקרה זה שגורמת לכך שהמסקנה הסופית היא שצריך לברוח מהמקום ולא להתקרב אליו שוב אף פעם.

מבחינת הגישה שלנו כיום לעניין יש מספר אתגרים קשים שנצטרך לפתור. הניסיון והכלים הארכיאולוגיים שיש ברשותנו כיום פותחו בכדור הארץ ואילו תרבויות חייזריות בכוכבים אחרים יכולות להיות שונות מהותית מכל דבר שפגשנו עד כה. הן יכולות להיות מושפעות מתנאי סביבה שונים, להיות בעלי צרכי קיום שונים. כתוצאה מכך לא יהיו לנו בהכרח אנלוגיות או ייחוס ומשהו להשוות אליו לשם פרשנות. כך שהמרצה שכנעה אותנו שיש הרבה מאוד מה לפתור בטרם נוכל להתמודד עם הסוגייה הזאת בהצלחה כשהזמן יבוא.

לסיכום, היה קצר אך כיף ואני כבר מחכה לחג הגיקים הבא. נתראה אז!

<<< לסיקור פסטיבל אייקון 2016

 

רינת קורבט

אנליסטית ביחידת המודיעין העסקי של גיקטיים. עבדה בעבר כמידענית ומומחית מודיעין תחרותי בחברות אלאופ, מידאטה ו-IVC. בוגרת תואר שני מהמחלקה ללימודי מידע של אוניברסיטת בר-אילן. בזמנה החופשי היא גיימרית, בלוגרית וחובבת תרבות ומדיה.

הגב

5 Comments on "האייקון הכי עמוס שידענו: ביקרנו באייקון 2017 וזו היתה החוויה שלנו"

avatar
Photo and Image Files
 
 
 
Audio and Video Files
 
 
 
Other File Types
 
 
 
Sort by:   newest | oldest | most voted
הרבה מלל ומלא תמונות. קשה לבור את המוץ מהתבן...
Guest
הרבה מלל ומלא תמונות. קשה לבור את המוץ מהתבן...

ארוך ומייגע

NADAV
Guest

שנאמר: אמ;לק!

Silverberg
Guest

למרות הכמות המרשימה של חובבי מד”ב ופנטזיה עדיין אנחנו רחוקים ממאסת תירגומי הספרים שהיתה בארץ בשנות ה 70 תחילת 80, וחבל:
יש אלפי יצירות קלאסיות שלא תורגמו כלל וגם המקורות אט אט נעלמים בתהום ההיסטוריה.

wpDiscuz

תגיות לכתבה: