כיצד תרבות הסמארטפון הרסה את התרבות [דעה]
מתי לאחרונה צלצלתם לחבר ושמעתם את הקול שלו? ולא בדרך חזרה מהעבודה, או בטיול עם הכלב. אלא באמת, לצלצל באמצע היום לחבר. תמר בן אביר מסבירה איך הסמארטפונים ניתקו אותנו לגמרי מהמציאות.
הפוסט נכתב על-ידי תמר בן אביר, סטודנטית שנה שלישית לתקשורת במרכז הבנתחומי וכותבת במגזין פיוז’ן של המרכז הבינתחומי.
cc-by tray. flickr
ישראל 2012. מעבר לדקירות, רציחות, אונס ברחובות ומחאות חברתיות. משהו רקוב הרבה יותר מתרחש לנו מתחת לאף, ואנחנו לא שמים לב.
גם אני לא שמתי לב כמה זה חזק, עד שרכשתי את האייפון. המכשיר הארור הזה, שהוא 90% שטויות ורק ב-10% (שזו גם הבטרייה שנשארה לך אחרי 5 שעות מהרגע שהשכמת קום) אתה באמת מתקשר לאנשים. שומע את הקול שלהם.
מתי לאחרונה צלצלתם לחבר ושמעתם את הקול שלו? ולא בדרך חזרה מהעבודה, או בטיול עם הכלב. אלא באמת, לצלצל באמצע היום לחבר. ולא לקבוע מתי נפגשים, ולא לספר לו משהו שקרה לך בעבודה. לצלצל. לחבר. כמו פעם.
היום כדי לפגוש חבר, תסמס לו בוואטספ “?” או “מיקום?”. וכדי לפגוש כמה במקביל, תשלח הודעה בקבוצה. וגם כשכבר נפגשים, אנחנו לא עוזבים את הטלפון. ובכוונה אני כותבת “אנחנו”, כי זה כולנו. זה פשוט קורה לכולנו.
אתה יושב בבר עם חברים, כל הזמן עסוק בפלאפון. “למה היא לא עונה לי?”, “מתי היא הייתה אונליין?”, “מה קורה עם דני הוא בא? אני אסמס לו”, צ’ק אינים. מובייל אפלואד. “מפגש עם הח’ברה הטובים”. לייק. 2 לייקים. 3 לייקים. ריפרש. קומנט. די.
מה נהיה מאיתנו?
לא יוצאים כדי להנות מהח’ברה, יוצאים כדי לתעד, כדי שידעו שיצאנו. מצלמים. הכול מתועד. עולה לאינסטגרם. האובססיביות המטורפת הזו לצלם ולתעד כל דבר שעובר לידנו, שאנחנו חושבים עליו. מעלים לרשת את המחשבות הכי פרטיות שלנו, דברים שלעולם לא היינו כותבים ביומן האישי בתיכון, אבל מרשים לעצמנו להעלות לרשת.
כבר אין תמימות של פעם. אתה לא תצא לדייט עם בחורה אם לא ראית אותה בפייסבוק, לא בדקתם כמה חברים משותפים יש לכם והסקת 100 מסקנות עליה לפי הכמות בחורים שאתם חברים איתם. “מלא יחצנים, בדוק פח”, “אין לה אף חבר מרייכמן. איכותית”. Who the fuck care?! למה לא להכיר את הבנאדם בשיחה אמיתית, ולא לשמוע מאחרים.
אנשים מניחים שאתה בזוגיות לפי תמונות שאתה מעלה עם ידידות שלך, את כבר לא יכולה לחזור על אותה שמלה פעמיים בשבוע כי צילמו אותך במסיבה.
איפה היופי של פעם?
איפה האפשרות להנות ממקום שאתה נמצא בו, בלי הצורך האינסופי הזה לשתף. כל הזמן, שידעו מה איתך, איפה אתה נמצא. אז המנה טעימה, אבל האם היא מצטלמת טוב? ואם היא מצטלמת טוב, כמה לייקים קיבלתי עליה באינסטגרם? ובפייסבוק?. ואני אעשה צ’ק אין במסעדה, שידעו שהייתי פה. שידעו איפה אכלתי.
אם לפני שנתיים היו אומרים לבנאדם לכתוב איפה הוא אכל הבוקר, ולצלם ולהעלות לפייסבוק הוא היה צוחק בזלזול.
אי אפשר לדעת לאן זה יקח אותנו.
בטיול הגדול, חיכינו לשישי בערב כדי לדבר בסקייפ. חיפשנו אינטרנט קפה ושילמנו כסף כדי להעלות תמונות ולצרוב אותם על דיסק שאותו נפתח בארץ, ואז נראה את התמונות. היום אין את הסקרנות הזו, אתה מטייל, אבל אתה תמיד ONLINE. אף פעם לא מנותק. אתה נמצא בסוף העולם, בפאקינג פרו. אבל אתה אונליין בוואטספ, ומעלה מובייל אפלואד מהמאצ’ו פיצ’ו, אז איפה הטיול שלך?
תהנו לבד. תהנו מהרגע. תחלקו אותו עם עצמכם, עם הסובבים אותכם באותו הרגע.
לא כל הזמן לחשוב ביציאה מהבית מה הפריים הכי טוב לצלם, ולמי אני אשלח לעשות לו את היום.
טוב לכם עם האנשים סביבכם? תהנו איתם. קבעתם לקפה? שימו את הטלפון על שקט, או בתיק. כל הזמן האובססיה הזו לדעת איפה כולם, ומה השאר עושים. ולתעד. ולתייג. כל כוס אספרסו נהפכה לעניין של מה בכך באינסטגרם.
הפכנו למשועבדים. והכי נורא, לאדישים.
כלום לא מעניין אותנו, שום דבר לא מלהיב אותנו מספיק. כבר ראינו הכול, שמענו הכול. החדשות של היום עוברות לידנו, אבל לא באמת. הן שם, אבל לא מורגשות. כמו משב רוח מלא לחות באמצע ים, כמו ניידת משטרה בזירת דקירה בב”ש. לא באמת שם.
ולא כולנו ככה, נכון. הדרגות הן שונות, וכל אחד בסופו של יום גם עושה מה שטוב לו. אבל תעצרו דקה אחת, ביום, ותחשבו לעצמכם. כמה טוב היה פה פעם. רוב הקוראים של הטור הזה, היו פה פעם, לפני שהתחיל כל הזבל הזה. היו בדור של הטלכרדים והשיחות גוביינא לאמא “בואי לקחת אותי מהמרכז המסחרי חזרתי מהצופים ביי”. היינו בדור של מפגשי כיתה אחה”צ בגן שעשועים, ומשחקי קלאס ברחוב. היינו בדור הזה, שמציע חברות על פתק. בדור שמצטלם רק בטיולים שנתיים במצלמה חד פעמית, ולא יודע איך התמונות יצאו, וחי את הסקרנות הזו. ומפתח, ושם באלבום. פאקינג אלבום. ורוקד במסיבות כיתה, עם שירים ששמענו רק שם, כי לא היה אייפונים או אייפודים, ולא היה מאיפה להוריד. שמענו מוזיקה מדיסקים, שהלכנו לחנות וקנינו כי רצינו, ולא כי “זה מה שכולם שומעים”. ואהבנו באמת, בלי משחקים. אהבנו כי הכרנו את הבנאדם, ולא כי קראנו פוסטים שפרסם, ראינו תמונות שלו בפייסבוק, שמענו עם מי הוא יצא ומה בדיוק היה בדייט. למדנו להכיר, להסתיר, לגשש, לחפש, להנות מהחוויה. להיות תמימים ואמיתיים. רגישים. לפני שלבשנו את מסכת הציניות ויצאנו לעולם הגדול, היה בנו משהו טהור באמת.
אולי בתוך כל העולם האפור הזה עוד נשאר הטעם המתוק הזה, של פעם. ואולי גם לא. ההורים שלנו תמיד מתרפקים על “פעם היה פה טוב יותר”, ויכול להיות שזה נכון. אבל מה שיותר מלחיץ זה המחשבה של מה הלאה? אם עכשיו רוב החיים שלנו מתועדים על מחשב ואפליקציות אייפון, כמה תלותיים עוד נמשיך להיות?
אין בטור הזה כל מטרה לגרום לכם לסגור את הפייסבוק, לרדת מהארץ או לעבור למושב. גם לא לגרום לשום שינוי, ושום צעד קיצוני. הוא סתם, קצת לחשוב. לחשוב איזו שיגרה מעוותת אנחנו חיים, וכמה יפה יותר להסתכל על העולם לא דרך מסך מגע. אלא דרך העיניים שלנו. ובלי ליטושים, ועריכות, ופילטרים.
פשוט ליהנות, כמו פעם.
.
הפוסט פורסם במקור בבלוג האישי של תמר בן אביר
כתב אורח
אנחנו מארחים מפעם לפעם כותבים טכנולוגים אורחים, המפרסמים כתבות בתחומי התמחות שלהם. במידה ואתם מעוניינים לפרסם פוסט בשמכם, פנו אלינו באמצעות טופס יצירת קשר באתר.
הגב
34 תגובות על "כיצד תרבות הסמארטפון הרסה את התרבות [דעה]"
* היי, אנחנו אוהבים תגובות!
תיקונים, תגובות קוטלות וכמובן תגובות מפרגנות - בכיף.
חופש הביטוי הוא ערך עליון, אבל לא נוכל להשלים עם תגובות שכוללות הסתה, הוצאת דיבה, תגובות שכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של Geektime, תגובות שחורגות מהטעם הטוב ותגובות שהן בניגוד לדין. תגובות כאלו יימחקו מייד.
וכל מילה מיותרת…
מעורר מחשבה..
הזוי שיש כאלה שלא "היו כאן" לפני העידן הזה וסוג-של גדלו לתוך העולם הזה.
וואו …………. אהבתי את הכתבה.
נותן חומר למחשבה.
המצחיק הוא, שיהיו כאלו שיקראו את הכתבה מהסמארטפון שלהם, מעניין איך הם יגיבו באותו רגע…
אתה יודע שמי שנולד ארבע שנים לפני הבחורה שכתבה את זה קורא ואומר "אני מהימים של לפני הבלוגים והכתבות באינטרנט. שהיית יורד למטה לקנות עיתון מהמכולת".
מספיק קשקשת
זה לא חלק אנטגראלי מתרבות האינדבידואליזם והפרט מעל הקבוצה, שלב בהעמקת הרעיון?
מזל טוב, גילית את הנוסטלגיה. כמו שפעם היו עושים.
"מתי פעם האחרונה שעשית באמת POKE לחבר בפייסבוק? המצאת התקשורת ה-נוירו-הולוגרפית הרסה את התרבות".
גם ב”פעם” הזה שלך, היום אנשים שאמרו שפעם דברים היו אחרת….
חאלאס עם טורי ההתבכיינות על איך שנהרסנו. זה האבולוציה. או שתתאימי את עצמך או שתזוזי הצידה.
מסכים בהחלט
גם ב"פעם" הזה שלך, היום אנשים שאמרו שפעם דברים היו אחרת….
חאלאס עם טורי ההתבכיינות על איך שנהרסנו. זה האבולוציה. או שתתאימי את עצמך או שתזוזי הצידה.
מסכימה איתך אורי !!!
Unlike. אתה תזוז הצידה.
קפיטליזם , אתה בבעיה חבר
יאללה יאללה, נוסטלגיה בשקל. אם אלה הצרות הכי גדולות של הלומדים שנה ג' תקשורת בבן תחומי הם כנראה צריכים להרחיב את אופקיהם.
בנתחומי* לא בן תחומי, סליחה.
האם נוסטלגיה בשקל חייבת להיות טעות?
אני מתגעגע לימים בהם היינו נאספים סביב הבאר לשאוב מיים.. איפה איפה הימים
מאמר נחמד אבל מאוד נאיבי. כשתגדלי, תביני.
צודקת. לולא היה לי סמטרפון לא הייתי יכול לקרוא את הפוסט הזה on the go. כמה חבל שיש לי סמטרפון וקראתי ואיזה עולם נפלא היה קודם טרום הסמרטפון, כשפוסטים כאלה היו נחסכים ממני…
חרטא.
הבעיה היא בך או בחברים שלך. יש לי סמארטפון , אני מאוד נהנה מהשימוש בו , מנצל על תום את הקישוריות לפייסבוק. עם זאת, שאני קובע עם חבר, אני קובע. הקישוריות והזמינות שמציע המכשיר לא בא במקום קשרים.
רק צריך קצת רצון , וחברים. אמיתיים.
יאללה לכי תצלצלי לחבר
זה עידן מאוד מבלבל זה נכון! אני רואה את זה בעיקר על הילדות שלי. אני חושבת שהתפקיד שלנו עם כל החידושים הטכנולוגיים נהיה יותר מורכב ברמת הגבולות בין הפרטי לציבורי בין החברים האמיתיים לחברים בפייס ועוד ועוד גבולות שצריך לשים על מנת לשמור על חיים אמיתיים. הטור הזה מעלה את הנקודה הזו באופן ממוקד וענייני. תודה
מה לומדים שם אצלכם ב"תקשורת"?
חזרה לדור של מדורות וסימני עשן! מי איתי?
אפשר לא להסכים עם תמר, אבל אי אפשר להתעלם מכך שהמאמר כתוב בצורה רהוטה, מעלה לדיון נושא מעניין, מעורר מחשבה וגם מעורר תגובות.
אין לי ספק שהיא בחורה מאד מוכשרת.
אם חלק מהיכולות שלה הם תוצר של הלימודים בבינתחומי – אז כל הכבוד למוסד (המושמץ יותר מידי) ולתלמידים ללימודי תקשורת.
חבל שאת מערבבת בין הבעיה החשובה שאת מעלה לבין נוסטלגיה. רוב התגובות מתרעמות על הנוסטלגיה והרעיון שלך מתפספס. מציעה לך לנפות את כל עניין ה”כמה טוב היה פעם”, ועוד מנקודת מבט של בחורה בת 20 ומשהו. מן הסתם כשהיית ילדה היית יותר תמימה וכשהתבגרת החלפת את הקלאס והצופים בסמארטפון. אבל הסמארטפון הוא לא האשם היחיד במשוואה הזאת.
רק לי זה מפריע שגברת בן אביר משווה בין אונס ברחובות ורצח לסמארטפון?
אלה אותן המחשבות שעוברות בי כל פעם שאני עובר בבית קפה ואני רואה זוגות שמתעסקים רק בסמארטפון שלהם במקום אחד בשני. כל כך מזדהה עם הטור הזה… לפעמים צריך לדעת to keep it simple
אחרי כל הירידות על הטכנופוביה שעולה מהמאמר, אני רוצה גם לתקוף את סגנון הכתיבה: הוא נוראי. הוא נשמע כמו “למה? ממתי? כמה? איך?! איך?!?!”; כמו קינה בלתי פוסקת. וגם קלישאות לא הגיוניות כמו “הפכנו למשועבדים. והכי נורא, לאדישים” לא עוזרות.
וגם כותבים Who cares ולא Who care