כיצד תרבות הסמארטפון הרסה את התרבות [דעה]

מתי לאחרונה צלצלתם לחבר ושמעתם את הקול שלו? ולא בדרך חזרה מהעבודה, או בטיול עם הכלב. אלא באמת, לצלצל באמצע היום לחבר. תמר בן אביר מסבירה איך הסמארטפונים ניתקו אותנו לגמרי מהמציאות.

הפוסט נכתב על-ידי תמר בן אביר, סטודנטית שנה שלישית לתקשורת במרכז הבנתחומי וכותבת במגזין פיוז’ן של המרכז הבינתחומי.

cc-by tray. flickr

ישראל 2012. מעבר לדקירות, רציחות, אונס ברחובות ומחאות חברתיות. משהו רקוב הרבה יותר מתרחש לנו מתחת לאף, ואנחנו לא שמים לב.

גם אני לא שמתי לב כמה זה חזק, עד שרכשתי את האייפון. המכשיר הארור הזה, שהוא 90% שטויות ורק ב-10% (שזו גם הבטרייה שנשארה לך אחרי 5 שעות מהרגע שהשכמת קום) אתה באמת מתקשר לאנשים. שומע את הקול שלהם.

מתי לאחרונה צלצלתם לחבר ושמעתם את הקול שלו? ולא בדרך חזרה מהעבודה, או בטיול עם הכלב. אלא באמת, לצלצל באמצע היום לחבר. ולא לקבוע מתי נפגשים, ולא לספר לו משהו שקרה לך בעבודה. לצלצל. לחבר. כמו פעם.

היום כדי לפגוש חבר, תסמס לו בוואטספ “?” או “מיקום?”. וכדי לפגוש כמה במקביל, תשלח הודעה בקבוצה. וגם כשכבר נפגשים, אנחנו לא עוזבים את הטלפון. ובכוונה אני כותבת “אנחנו”, כי זה כולנו. זה פשוט קורה לכולנו.

אתה יושב בבר עם חברים, כל הזמן עסוק בפלאפון. “למה היא לא עונה לי?”, “מתי היא הייתה אונליין?”, “מה קורה עם דני הוא בא? אני אסמס לו”, צ’ק אינים. מובייל אפלואד. “מפגש עם הח’ברה הטובים”. לייק. 2 לייקים. 3 לייקים. ריפרש. קומנט. די.

מה נהיה מאיתנו?

לא יוצאים כדי להנות מהח’ברה, יוצאים כדי לתעד, כדי שידעו שיצאנו. מצלמים. הכול מתועד. עולה לאינסטגרם. האובססיביות המטורפת הזו לצלם ולתעד כל דבר שעובר לידנו, שאנחנו חושבים עליו. מעלים לרשת את המחשבות הכי פרטיות שלנו, דברים שלעולם לא היינו כותבים ביומן האישי בתיכון, אבל מרשים לעצמנו להעלות לרשת.

כבר אין תמימות של פעם. אתה לא תצא לדייט עם בחורה אם לא ראית אותה בפייסבוק, לא בדקתם כמה חברים משותפים יש לכם והסקת 100 מסקנות עליה לפי הכמות בחורים שאתם חברים איתם. “מלא יחצנים, בדוק פח”, “אין לה אף חבר מרייכמן. איכותית”. Who the fuck care?! למה לא להכיר את הבנאדם בשיחה אמיתית, ולא לשמוע מאחרים.

אנשים מניחים שאתה בזוגיות לפי תמונות שאתה מעלה עם ידידות שלך, את כבר לא יכולה לחזור על אותה שמלה פעמיים בשבוע כי צילמו אותך במסיבה.

איפה היופי של פעם?

איפה האפשרות להנות ממקום שאתה נמצא בו, בלי הצורך האינסופי הזה לשתף. כל הזמן, שידעו מה איתך, איפה אתה נמצא. אז המנה טעימה, אבל האם היא מצטלמת טוב? ואם היא מצטלמת טוב, כמה לייקים קיבלתי עליה באינסטגרם? ובפייסבוק?. ואני אעשה צ’ק אין במסעדה, שידעו שהייתי פה. שידעו איפה אכלתי.

אם לפני שנתיים היו אומרים לבנאדם לכתוב איפה הוא אכל הבוקר, ולצלם ולהעלות לפייסבוק הוא היה צוחק בזלזול.

אי אפשר לדעת לאן זה יקח אותנו.

בטיול הגדול, חיכינו לשישי בערב כדי לדבר בסקייפ. חיפשנו אינטרנט קפה ושילמנו כסף כדי להעלות תמונות ולצרוב אותם על דיסק שאותו נפתח בארץ, ואז נראה את התמונות. היום אין את הסקרנות הזו, אתה מטייל, אבל אתה תמיד ONLINE. אף פעם לא מנותק. אתה נמצא בסוף העולם, בפאקינג פרו. אבל אתה אונליין בוואטספ, ומעלה מובייל אפלואד מהמאצ’ו פיצ’ו, אז איפה הטיול שלך?

תהנו לבד. תהנו מהרגע. תחלקו אותו עם עצמכם, עם הסובבים אותכם באותו הרגע.

לא כל הזמן לחשוב ביציאה מהבית מה הפריים הכי טוב לצלם, ולמי אני אשלח לעשות לו את היום.

טוב לכם עם האנשים סביבכם? תהנו איתם. קבעתם לקפה? שימו את הטלפון על שקט, או בתיק. כל הזמן האובססיה הזו לדעת איפה כולם, ומה השאר עושים. ולתעד. ולתייג. כל כוס אספרסו נהפכה לעניין של מה בכך באינסטגרם.

הפכנו למשועבדים. והכי נורא, לאדישים.

כלום לא מעניין אותנו, שום דבר לא מלהיב אותנו מספיק. כבר ראינו הכול, שמענו הכול. החדשות של היום עוברות לידנו, אבל לא באמת. הן שם, אבל לא מורגשות. כמו משב רוח מלא לחות באמצע ים, כמו ניידת משטרה בזירת דקירה בב”ש. לא באמת שם.

ולא כולנו ככה, נכון. הדרגות הן שונות, וכל אחד בסופו של יום גם עושה מה שטוב לו. אבל תעצרו דקה אחת, ביום, ותחשבו לעצמכם. כמה טוב היה פה פעם. רוב הקוראים של הטור הזה, היו פה פעם, לפני שהתחיל כל הזבל הזה. היו בדור של הטלכרדים והשיחות גוביינא לאמא “בואי לקחת אותי מהמרכז המסחרי חזרתי מהצופים ביי”. היינו בדור של מפגשי כיתה אחה”צ בגן שעשועים, ומשחקי קלאס ברחוב. היינו בדור הזה, שמציע חברות על פתק. בדור שמצטלם רק בטיולים שנתיים במצלמה חד פעמית, ולא יודע איך התמונות יצאו, וחי את הסקרנות הזו. ומפתח, ושם באלבום. פאקינג אלבום. ורוקד במסיבות כיתה, עם שירים ששמענו רק שם, כי לא היה אייפונים או אייפודים, ולא היה מאיפה להוריד. שמענו מוזיקה מדיסקים, שהלכנו לחנות וקנינו כי רצינו, ולא כי “זה מה שכולם שומעים”. ואהבנו באמת, בלי משחקים. אהבנו כי הכרנו את הבנאדם, ולא כי קראנו פוסטים שפרסם, ראינו תמונות שלו בפייסבוק, שמענו עם מי הוא יצא ומה בדיוק היה בדייט. למדנו להכיר, להסתיר, לגשש, לחפש, להנות מהחוויה. להיות תמימים ואמיתיים. רגישים. לפני שלבשנו את מסכת הציניות ויצאנו לעולם הגדול, היה בנו משהו טהור באמת.

אולי בתוך כל העולם האפור הזה עוד נשאר הטעם המתוק הזה, של פעם. ואולי גם לא. ההורים שלנו תמיד מתרפקים על “פעם היה פה טוב יותר”, ויכול להיות שזה נכון. אבל מה שיותר מלחיץ זה המחשבה של מה הלאה? אם עכשיו רוב החיים שלנו מתועדים על מחשב ואפליקציות אייפון, כמה תלותיים עוד נמשיך להיות?

אין בטור הזה כל מטרה לגרום לכם לסגור את הפייסבוק, לרדת מהארץ או לעבור למושב. גם לא לגרום לשום שינוי, ושום צעד קיצוני. הוא סתם, קצת לחשוב. לחשוב איזו שיגרה מעוותת אנחנו חיים, וכמה יפה יותר להסתכל על העולם לא דרך מסך מגע. אלא דרך העיניים שלנו. ובלי ליטושים, ועריכות, ופילטרים.

פשוט ליהנות, כמו פעם.

.

הפוסט פורסם במקור בבלוג האישי של תמר בן אביר

כתב אורח

אנחנו מארחים מפעם לפעם כותבים טכנולוגים אורחים, המפרסמים כתבות בתחומי התמחות שלהם. במידה ואתם מעוניינים לפרסם פוסט בשמכם, פנו אלינו באמצעות טופס יצירת קשר באתר.

הגב

34 תגובות על "כיצד תרבות הסמארטפון הרסה את התרבות [דעה]"

avatar
Photo and Image Files
 
 
 
Audio and Video Files
 
 
 
Other File Types
 
 
 

* היי, אנחנו אוהבים תגובות!
תיקונים, תגובות קוטלות וכמובן תגובות מפרגנות - בכיף.
חופש הביטוי הוא ערך עליון, אבל לא נוכל להשלים עם תגובות שכוללות הסתה, הוצאת דיבה, תגובות שכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של Geektime, תגובות שחורגות מהטעם הטוב ותגובות שהן בניגוד לדין. תגובות כאלו יימחקו מייד.

סידור לפי:   חדש | ישן | הכי מדורגים
Amit Idgar
Guest

וכל מילה מיותרת…

Maya Ekron
Guest

מעורר מחשבה..
הזוי שיש כאלה שלא "היו כאן" לפני העידן הזה וסוג-של גדלו לתוך העולם הזה.

Tomer Redlich
Guest

וואו …………. אהבתי את הכתבה.
נותן חומר למחשבה.

Amit Idgar
Guest

המצחיק הוא, שיהיו כאלו שיקראו את הכתבה מהסמארטפון שלהם, מעניין איך הם יגיבו באותו רגע…

Tzach Larboni
Guest

אתה יודע שמי שנולד ארבע שנים לפני הבחורה שכתבה את זה קורא ואומר "אני מהימים של לפני הבלוגים והכתבות באינטרנט. שהיית יורד למטה לקנות עיתון מהמכולת".

מספיק קשקשת

Amit Raam
Guest

זה לא חלק אנטגראלי מתרבות האינדבידואליזם והפרט מעל הקבוצה, שלב בהעמקת הרעיון?

Nadav Igra
Guest

מזל טוב, גילית את הנוסטלגיה. כמו שפעם היו עושים.
"מתי פעם האחרונה שעשית באמת POKE לחבר בפייסבוק? המצאת התקשורת ה-נוירו-הולוגרפית הרסה את התרבות".

אורי
Guest

גם ב”פעם” הזה שלך, היום אנשים שאמרו שפעם דברים היו אחרת….
חאלאס עם טורי ההתבכיינות על איך שנהרסנו. זה האבולוציה. או שתתאימי את עצמך או שתזוזי הצידה.

מגיב
Guest

מסכים בהחלט

Ori Harel
Guest

גם ב"פעם" הזה שלך, היום אנשים שאמרו שפעם דברים היו אחרת….
חאלאס עם טורי ההתבכיינות על איך שנהרסנו. זה האבולוציה. או שתתאימי את עצמך או שתזוזי הצידה.

Adina Enden
Guest

מסכימה איתך אורי !!!

Michal Attia
Guest

Unlike. אתה תזוז הצידה.

Leon Etin
Guest

קפיטליזם , אתה בבעיה חבר

Sarit Amar
Guest

יאללה יאללה, נוסטלגיה בשקל. אם אלה הצרות הכי גדולות של הלומדים שנה ג' תקשורת בבן תחומי הם כנראה צריכים להרחיב את אופקיהם.

Sarit Amar
Guest

בנתחומי* לא בן תחומי, סליחה.

Moran Bar
Guest

האם נוסטלגיה בשקל חייבת להיות טעות?

Tal-Onn Sella
Guest
את כותבת יפה מאוד, אבל את חוטאת בחטא היוהרה. למה את כ"כ בטוחה שמה שהיה אז היה יותר טוב? או שכבר נהיינו אדישים ולא סקרנים? את מה שתיארת לאורך כל הפוסט הזה אפשר לתאר במילה אחת: קדמה. מה שמשתמע מבין השורות לעומת זאת זה כבר משהו אחר. אין לי שום בעיה עם אייפונים ואינסטגרם והמיידיות של החברה המערבית כאן ב2012, יש לי בעיה עם העובדה שזה מתועל לכל הערוצים הלא נכונים. הרעיון הוא שתהיה לנו גישה ליותר תרבות, לא שנשוויץ לכולם בדבר החדש שקנינו, או שנספר כמה כיף היה אתמול במקום ההוא שכולם בו עושים, שומעים ומדברים אותו דבר. "תרבות… Read more »
Omer Efrat
Guest

אני מתגעגע לימים בהם היינו נאספים סביב הבאר לשאוב מיים.. איפה איפה הימים

Ruthie V Lewin
Guest

מאמר נחמד אבל מאוד נאיבי. כשתגדלי, תביני.

דני (עורך) דין
Guest

צודקת. לולא היה לי סמטרפון לא הייתי יכול לקרוא את הפוסט הזה on the go. כמה חבל שיש לי סמטרפון וקראתי ואיזה עולם נפלא היה קודם טרום הסמרטפון, כשפוסטים כאלה היו נחסכים ממני…

גיל
Guest

חרטא.
הבעיה היא בך או בחברים שלך. יש לי סמארטפון , אני מאוד נהנה מהשימוש בו , מנצל על תום את הקישוריות לפייסבוק. עם זאת, שאני קובע עם חבר, אני קובע. הקישוריות והזמינות שמציע המכשיר לא בא במקום קשרים.
רק צריך קצת רצון , וחברים. אמיתיים.

Asaph Talmor
Guest

יאללה לכי תצלצלי לחבר

Sigal Amsalem
Guest

זה עידן מאוד מבלבל זה נכון! אני רואה את זה בעיקר על הילדות שלי. אני חושבת שהתפקיד שלנו עם כל החידושים הטכנולוגיים נהיה יותר מורכב ברמת הגבולות בין הפרטי לציבורי בין החברים האמיתיים לחברים בפייס ועוד ועוד גבולות שצריך לשים על מנת לשמור על חיים אמיתיים. הטור הזה מעלה את הנקודה הזו באופן ממוקד וענייני. תודה

Or Cohen
Guest

מה לומדים שם אצלכם ב"תקשורת"?

Daniel Markovits
Guest

חזרה לדור של מדורות וסימני עשן! מי איתי?

שמוליק
Guest
כתבת יפה, עד הפיסקה האחרונה, שאת מתנצלת ומודיעה שאת לא מבקשת שאנשים יעשו שינוי, זה כמו פול גז בניוטרל, זו כתבה נהדרת, שיפה היה לו גם הייתה ממליצה איך להשתמש בטכנולוגיה בצורה מושכלת, נשפך הרבה דיו (אמיתי ודיגיטלי) על החסרונות שיש בטכנולוגיה שסביבנו והסכנות הרבות וההפסדים שנגרמים לנו בעקבות האובססיסה אליה. ככל והטכנולוגיה מנהלת אותנו (במקום לדבר עם חברים אנחנו או לעשות דברים מועילים אנחנו מבזבזים בפייסבוק / אינסטגרם ושות’ – וכן זה כיף ומגניב, השאלה עד כמה זה יעיל) אז חבל שהיא קיימת! ככל שאנשים משתמשים בטכנולוגיה בצורה מושכל ונעזרים בה לחיי היום יום שלהם, זה דבר נהדר שעבורו… Read more »
איש
Guest

אפשר לא להסכים עם תמר, אבל אי אפשר להתעלם מכך שהמאמר כתוב בצורה רהוטה, מעלה לדיון נושא מעניין, מעורר מחשבה וגם מעורר תגובות.

אין לי ספק שהיא בחורה מאד מוכשרת.
אם חלק מהיכולות שלה הם תוצר של הלימודים בבינתחומי – אז כל הכבוד למוסד (המושמץ יותר מידי) ולתלמידים ללימודי תקשורת.

איש
Guest
אלירן פאר
Guest
עובדתית, כל מי שמרגיש ככה לגבי האינטרנט, פספס את הרעיון העיקרי שעמד מאחורי הפתיחה שלו לקהל הרחב. הרעיון של האינטרנט עוד מאז שקם, ובעיקר בשנים האחרונות, הוא להיות מרכז התוכן הכי גדול והכי נגיש בעולם, והוא מצליח במשימה שלו. אנשים שמרגישים שהתקלקלנו כי אנחנו כל הזמן מתעסקים בסמארטפון, במקלדת, לא יוצאים החוצה מספיק וכלואים כל היום בעולם וירטואלי, פשוט עדיין לא קלטו את השימוש הנכון של האינטרנט. פעם, כדי להכין עוגה, לתקן מכשיר חשמלי, למצוא מסעדה טובה או להכיר בחורה מתאימה, היינו צריכים לעשות כל כך הרבה צעדים – היום הכל זמין לנו. אותם אנשים ש”מתעדים הכול”, בסופו של דבר… Read more »
הג'וקר
Guest
חבל שרוב המגיבים (וגם הכותבת) קצת פיספסו את הכוונה האמיתית. זו לא כתבה נגד קדמה, קדמה זה דבר מעולה ומבורך שתרם, תורם ועוד יתרום רבות לאנושות. זו כתבה נגד בני אדם. בני אדם שבמקום לסתום את הפה ולבלוע את הנוף בעיניים, לא מפסיקים לעשות פוזות למצלמה בשביל להעלות לפייסבוק. בני אדם שבמקום לשבת ולדבר אחד עם השני פנים מול פנים, תקועים כל אחד במסך מרצד. בני אדם שאינם מסוגלים להודות שהם צריכים הפסקה מהעולם, ולכן בורחים לתוך הסמארטפון, בשביל להתנתק קצת מהעולם האמיתי. להתנתק מהעולם האמיתי זה חשוב מאוד לכל אחד. חלקנו עושים את זה בהפסקת סיגריה בעבודה, חלקנו מעדיפים… Read more »
הדס
Guest

חבל שאת מערבבת בין הבעיה החשובה שאת מעלה לבין נוסטלגיה. רוב התגובות מתרעמות על הנוסטלגיה והרעיון שלך מתפספס. מציעה לך לנפות את כל עניין ה”כמה טוב היה פעם”, ועוד מנקודת מבט של בחורה בת 20 ומשהו. מן הסתם כשהיית ילדה היית יותר תמימה וכשהתבגרת החלפת את הקלאס והצופים בסמארטפון. אבל הסמארטפון הוא לא האשם היחיד במשוואה הזאת.

Daniel Markovits
Guest

רק לי זה מפריע שגברת בן אביר משווה בין אונס ברחובות ורצח לסמארטפון?

שי
Guest

אלה אותן המחשבות שעוברות בי כל פעם שאני עובר בבית קפה ואני רואה זוגות שמתעסקים רק בסמארטפון שלהם במקום אחד בשני. כל כך מזדהה עם הטור הזה… לפעמים צריך לדעת to keep it simple

נפתול
Guest

אחרי כל הירידות על הטכנופוביה שעולה מהמאמר, אני רוצה גם לתקוף את סגנון הכתיבה: הוא נוראי. הוא נשמע כמו “למה? ממתי? כמה? איך?! איך?!?!”; כמו קינה בלתי פוסקת. וגם קלישאות לא הגיוניות כמו “הפכנו למשועבדים. והכי נורא, לאדישים” לא עוזרות.

וגם כותבים Who cares ולא Who care

wpDiscuz

תגיות לכתבה: