הלהיט התורן באפליקציות הדייטינג ומה ניתן ללמוד ממנו

שלושה פיצ'רים בלבד הפכו את Tinder לאחת מאפליקציות הדייטיג הפופולאריות היום. מה ניתן ללמוד מהלהיט התורן וכיצד תוכלו ליישם זאת גם אצלכם?

shutterstock

הסערה האחרונה שלנו בעולם אפליקציות הדייטים היא כנראה סביב Tinder. זו אפליקציה שזכתה לכינוי ה-Hook-up App מכיוון שבקלות רבה היא מוצאת לנו התאמות. מדובר באפליקציה שבה אנחנו מדפדפים בפרופילים ומסמנים לב על הפרופיל שחיבבנו. כאשר גם הצד השני סימן לנו לב, האפליקציה מתריאה על התאמה ונפתח לנו חלון צ'ט. זאת כל האפליקציה. כל מה שלקח להגיע למליוני הורדות, 1.5 מיליון התאמות ביום וגם מסתבר, עשרות חתונות הם 3 פיצ'רים בלבד: לב, איקס וצ'ט. זהו!

הרבה ניתוחים אנליטיים נכתבו על האפליקציה – הקלות, הפשטות, והצורה שהמשתמשים פשוט מרגישים אהודים. אבל מה שבאמת לוקח כאן הוא ה"טיפול" בפחד מדחייה.

מבטלים את הפחד

הפחד מדחייה הוא אחד הפחדים המרכזיים ביותר המניעים את פעולותיו של האדם. "איזה SMS לשלוח"? איך היא תגיב?" ובימים בהם אנחנו מחוברים לאפליקציות יותר מלאנשים סביבנו, מן הסתם, נהיה הרבה יותר אובססיביים עם האפליקציה שתתן לנו להרגיש שאין מי שידחה אותנו.

פיצ'רים מרכזיים במיזמים ואפליקציות, שעל פניהם מספקים לנו תועלת נטו, בעצם לא תמיד לוקחים בחשבון את התהליך הריגשי שאנחנו עוברים עד אשר אנחנו משתמשים בפונקציה של אותו הפיצ'ר. רק תחשבו על מספר הפעמים שחשבתם לשלוח הודעה מסויימת בפומבי ברשת, על פוסט שעדכנתם, על ציוץ שצייצתם – עכשיו תהיו כנים עם עצמכם ותודו שחשבתם על "איך יגיבו על זה" מצד אחד – ומצד שני של אותה מטבע – המניע היה לקבל כמה שיותר "צומי", בין אם זה לייק, תגובה, או אפילו הודעה. הפיצ'ר של אותו ציוץ הוא בעצם הביטוי החיצוני לתהליך הריגשי.

האתרים והאפליקציות שזכו לנסיקה במספר ההורדות והשימוש הם אלו שידעו לתת לנו את תחושת האהדה – שלא משנה מה נאמר ואיך נשתמש – תמיד נקבל פירגון מסוג מסויים, או במקרה שדוחים אותנו, לפחות לא נדע מזה. Tinder עשתה זאת פשוט ולעניין – אם משתמש סימן לב על פרופיל מסויים והאחר גם סימן לה לב, (הסימונים הם בסתר) נפתח לשניהם חלון צ'ט. ולגבי האחרים שסימנו איקס – לא נדע את תגובתם ואולי הם גם לא ראו אותנו… Tinder גרמה לנו להיות רק אהובים. הפחד מדחייה נמחק ומספר ההורדות – בשחקים. פייסבוק אגב, עד היום לא מתריאה לחבר מסויים שמחקתם אותו מרשימת החברים ובטוויטר, אם אין לנו עוקב מסויים ברשימה – אנחנו לא יודעים מזה.

מה המועדון הריגשי הזה מלמד אותנו?

אפליקציית Tinder. אין דחייה, אין מבוכה, יש רק פירגון

אפליקציית Tinder. אין דחייה, אין מבוכה, יש רק פירגון

שכאשר אנו מפתחים מיזם הקשור במיוחד בתקשורת בין אישית, החשיבה הבסיסית צריכה לנבוע מהניתוח המחשבתי והריגשי של השימוש במוצר. דהיינו, הפיצוח ברמת ה-use case קשורה בכלל לרמה הרגשית של המשתמש ואיך כל פיצ'ר שעליו חשבתם עוזר למשתמש להיות מקובל ואהוב ואיך למנוע את הפחד מדחייה בכל סיטואציה.

הנה דוגמה משעשעת: נתקלתי במיזם בתחילת דרכו אשר נתן פתרון לאירוח של תיירים במקומות שונים בעולם. כאשר תייר מסויים ביקש להתארח אצל מארח מסויים והמארח סירב, מכל סיבה שהיא, המבקש קיבל הודעה: "the host has rejected you" או בשפתנו – המארח דחה אותך. נפלא, פשוט נהדר! המשתמשים שנהנו לחזור כנראה חובבי ז'אנר של התעללות מסויימת.

כדי שסוג תגובות כאלו לא יתקיימו, נתחו את המוצר ומסריו הריגשיים מכל זוויתיו – במיוחד כאשר במוצר שלכם יש סוגי reply שונים והתקשורת מבוססת משתמשים. נתחו את ה-flow במוצר – מהרמה הראשונית בה נחשף המשתמש למוצר לראשונה ומה עובר עליו עד אשר ישתמש בפיצ'ר מסויים. האם המשתמש יכול להרגיש לא נוח בצורה מסויימת? האם יקח לו זמן להגיב? איך סוג של תגובה תשפיע עליו? לכאורה, תגובות, שאלות, דעות של משתמשים הם תוצאה ברורה. אבל… ככל שאתם רוצים שהמשתמש ישאל שאלה, יענה למישהו, יסמן לב, יביע דעה, ואפילו רק ישתף, חשבו על התהליך של המשתמש: האם מחשבות רבות עוברות עליו? והאם בעיקר, עולה המחשבה "מה תהיה התגובה אם אגיב בצורה מסויימת." ככל שזמן המחשבה כאן ארוך יותר, כך השימוש באפליקציה ירד.

באפליקציות הכרויות מבוססות מיקום, תחשבו למשל על האינטרקציה של הצדדים. איך ניתן לגרום למשתמש תמיד להרגיש רצוי – אחרי הכל, ככל שארגיש רצוייה ואהובה יותר, כך אמשיך להשתמש באפליקציה. אבל מספיק שקיבלתי תגובה לא נעימה או דחייה, איכשהו אפנה לאפליקציות אחרות לתמיכה נפשית.

ב-Shaker למשל משתמשת יכולה לשבת בבר מסויים וחברים רנדומאליים יכולים להתחיל לדבר איתה. בכל שלב, היא יכולה לקום וללכת. האם זה מרתיע? אלמנט הפחד מדחייה כן חג פה. ואם Shaker הייתה מוצאת פתרון כמו למשל: לסמן מראש את כל החברים שאיתם המשתמשת רוצה לשוחח והחברים שיהיו איתה בבר הוירטואלי גם הם סימנו אותה כמישהי בעלת עניין – האם זה היה מעלה את האינטרקציה?

אבל לא רק באפליקציות עסקינן, גם הרשתות החברתיות יכולות ללמד אותנו התנהלות מסויימת.

הכישלון החברתי של גוגל: איפה הטעות?

גוגל היא כידוע דוגמה נהדרת למוצרים פונקציונליים מעולים ולמוצרים חברתיים כושלים. בתחום הפונקציונלי – מנוע חיפוש, מפות, שירותי פרסום נלווים, ניתוח נתונים, מייל רשת ועוד – גוגל היא מובילה בלתי מעורערת. בחזית החברתית והריגשית, לעומת זאת, בכל פעם שגוגל בנתה מוצר חדש היא כשלה (למעט, כמובן, רכישת יוטיוב).

גוגל-ווייב – שתוכנן ככלי שיאפשר שיתוף שיחות בפורמטים שונים – כשל עוד בטרם צבר מסת משתמשים קריטית. גוגל פלוס עדיין מתפקד, אבל אם להביא בחשבון את כמות משתמשי ג'ימייל והכוח הכלכלי והכמותי העצום של גוגל, בשילוב ההשקה היוקרתית של הרשת החברתית הזו, אפשר היה לצפות שגוגל פלוס ישאיר מאחור לפייסבוק אבק עד מהרה. זה, כמובן, לא קרה. וגרוע מזה: לא רק שהרשת החברתית של גוגל לא מובילה, היא גם החלה עד מהרה לדשדש במקום.

גוגל היא חברה נפלאה כשזה נוגע לייצור המוצרים הפונקציונליים ביותר, אבל כשזה מגיע לבני אדם, היא מתקשה לייצר את סביבת התמיכה והפרגון הרצויה ולא מצליחה לנטרל את הפחד מדחייה. גוגל פלוס, למשל, מציע לנו למקם אייקון של "פלוס" ליד מאמרים, תמונות או כל דבר אחר ברשת שחיבבנו. אבל על מנת שנעשה את זה, אנחנו צריכים לחוש בנוח. האם אנחנו חשים כך?

הצבת "פלוס" ליד אייטם לא אישי אי שם ברשת תעיד בבירור על עמדותינו או על האינטרס הצר שלנו – ולמה שנעשה את זה? יותר מדי שאלות טורדות את מנוחתנו לפני שנוכל להציב את ה"פלוס" ליד אייטם בסביבה החיצונית הפתוחה של האינטרנט. למשל: מי יראה את ה"פלוס" שלי? מה יחשבו עליי? מה יגידו? בסופו של דבר אנחנו מכריעים שלא לעשות זאת, מכיוון שסכנת החשיפה גדולה מדי, וגוגל פלוס לא סיפק לנו שום צורך אישי או חיבור לאחרים באמצעות העשייה הזו.

בסוף היום – הרגש הוא חלק אינטגרלי מהתשתית שצריך לייצר

בגוגל – הרגש לא זוכה לקרדיט המגיע לו. בפייסבוק אנחנו מפגינים את אהבתנו או תמיכתנו בראש ובראשונה בבני אדם. זה אף פעם לא יכול להזיק. היקום ששמו פייסבוק מחבק אותנו ומלמד אותנו ללא הרף שהבעת חיבה והערכה – אפילו לאייטמים לא אישיים – היא צורת תקשורת. ואז הוא סולל את דרכנו ללא כל מאמץ ומתגמל אותנו יותר ככל שאנחנו עושים זאת יותר. בגוגל אנחנו קודם כל מחפשים. אחר כך מוצאים. אנחנו אסירי תודה, אבל לא לבני אדם. לגוגל.

אמה בוטין היא מחברת הספר "על כלכלה ואהבה".

קרדיט תמונה: dating via Shutterstock.

אמה בוטין

אמה בוטין, יזמית, מנטורית ומרצה ליזמות בבינתחומי, הרצליה. בעברה ייסדה את חברת Kryon Systems ומלווה בשנים האחרונות יזמים רבים בדרכם להקמת, ניהול ומכירת המיזמים שהקימו. בוטין היא גם מחברת רב המכר "על אהבה וכלכלה", המציג מנסיונה ומתייחס לעשרה שיעורים שלמדה כסטארטאפיסטית. למידע נוסף כנסו אל: http://www.emmabutin.com/ אתם מוזמנים גם לעקוב אחרי הפייסבוק של אמה בלינק המצורף

הגב

4 Comments on "הלהיט התורן באפליקציות הדייטינג ומה ניתן ללמוד ממנו"

avatar
Photo and Image Files
 
 
 
Audio and Video Files
 
 
 
Other File Types
 
 
 
Sort by:   newest | oldest | most voted
אסף
Guest

כתבה מעולה, כמו תמיד :)

עזרא
Guest

למעשה, כמו גוגל פלוס, גם פייסבוק מאפשרת להוסיף לייק למאמר או כל דבר אחר על פני הרשת שאהבנו.

עזרא
Guest

זה גם מסביר את המשיכה הטבעית של האנשים לפייסבוק במקום חברה רגילה, בחברה רגילה אין את ההגנות הטכנולוגיות שייגנו עלינו מפני אי נעימויות, בפייס הכל הרבה יותר זמין נוח וגם בטוח מבחינה חברתית.

יוסף
Guest

כתבה מעולה

wpDiscuz

תגיות לכתבה: