ואז החלטנו שאין ברירה אלא לסגור את הסטארטאפ [טור אורח]

מתי מגיע הרגע שבו אתה מבין שזהו, זה לא עובד, שאין מה להתאמץ יותר אלא להניח הכל ולהמשיך הלאה?

מאת טובית נייזר

לפני כמעט שנתיים השתתפתי במיטאפ שעסק ביזמות וגיוס. הדוברת הייתה יזמת סדרתית, עם כמה וכמה הצלחות ברזומה, והיא שיתפה אותנו בדרך שעברה, במאבקים ובסיבולת הנדרשת. לקראת הסוף הקהל שאל שאלות, ובחור אחד אמר שהוא עובד על איזה רעיון במשך זמן מה, מנסה לגרום לו לעבוד, ומקבל עוד ועוד “לא” – ממשקיעים, מלקוחות אפשריים, מכל אחד. השאלה שלו הייתה “כמה פעמים צריך לשמוע 'לא' לפני שמחליטים לוותר?"

באותו הערב זו נראתה לי שאלה ילדותית, ואני חושבת ששמעתי לא מעט צחקוקים בקהל. חשבתי שהוא קצת עלוב כשהוא מבקש (ועוד באופן פומבי) עצה מהסוג הזה, כשהאדם היחיד שבאמת יכול לומר אם הוא צריך לוותר זה הוא עצמו. אחרי הכל, לא היו לנו שום נתונים על הסטארטאפ שלו, אז איך יכלנו לעזור?
עם הזמן הבנתי שלא צריך לצחוק עליו, אלא להזדהות אתו. האיש הזה ביקש בקול רם עזרה מאנשים זרים, מכיוון שהם ככל הנראה יהיו כנים ואכזריים, וזה מה שהוא היה צריך באותו רגע – לדעת מתי להפסיק, כדי לא לבזבז את הזמן. הוא יכול להתחיל משהו חדש, הוא יכול להגיע למשהו טוב יותר, הוא יכול להצליח – אבל ככל הנראה לא במקום בו הוא היה באותו זמן. מה שהוא בעצם ביקש היה מתכון לכישלון (לא להצלחה).

כשהבנתי שהזמן הזה הגיע גם עבורי, נזכרתי בשאלה שלו, ובמקום מסוים פחדתי להישמע כמוהו. פחדתי מהמחשבה לוותר, ופחדתי לא לדעת אם ומתי אני צריכה לוותר.

אז איך זה מרגיש להיכשל?

זוועה. ובשתי מלים – בתחתית התחתית.

העניין בכישלונות הוא שלוקח זמן לקרוא להם בשם. זה אף פעם לא ברור מספיק, רסיסים של תקווה פוגעים בפינות שונות, כמו פעימה אחרונה של לב גוסס; סביר להניח שתאחזו ממש חזק בפעימה הזו.
אני מניחה שאותו העיקרון תקף גם כאן. ממונטאז’ (פלטפורמה להנצחה דיגיטלית), הסטארטאפ שלי שנכשל, נולד מהרצון שלי לכבד את זכרה של אמי. הוא נועד לעשות כסף, אבל גם לעשות טוב בעולם ולגעת לאנשים בלב. עם כזו משימה על הכתפיים, את לא סתם מחליטה לוותר.

ככל שאת יותר מושקעת בעניין, כך את פחות יכולה למסגר רגע בזמן בו תאמרי לעצמך לעצור. זה החלק הקשה, אני מניחה: להיאחז במשהו, בזמן שאת מאבדת את האמונה בו, להיאחז בו כמו בסלע רופף שבעוד רגע יקרוס לקרקע ויגרור אותך איתו.

אבל במשימה הזו דווקא הצלחנו. לקח לנועה זהבי רז, השותפה הנפלאה שלי ולי 6 חודשים מאז שעלינו לאוויר ועד שהבנו שזה לא עובד. לאורך התקופה שינינו מודל עסקי, פנינו למשקיעים ואקסלרטורים, פנינו לשווקים מקומיים ובינלאומיים, ועוד ועוד.

ועדיין, ההבנה שזה לא עובד הייתה הנקודה הקשה ביותר. לקח לי לא מעט זמן להודות בזה – קודם כל לעצמי ואחר כך לאחרים. לקח לי לא מעט זמן להתחיל להתאבל, אבל כשזה קרה סוף סוף, בכיתי כמעט ארבעה ימים ברציפות, ובכל הזדמנות.

ואז הפחד התחיל לחלחל – מה לעזאזל אני עומדת לעשות עם החיים שלי עכשיו?

החלטנו לחשוב על רעיונות חדשים, אבל אחרי שאת נכשלת, כל הגוף שלך מתוח ומפחד לזוז ולצעוד קדימה, והראש מלא במחשבות של מה אם? ומה אחר כך? ומה אם לא? פשוט נורא.

איך ממשיכים? לאן?

אני לא יודעת איך עשינו את זה, אבל במשך חודש שלם המשכנו לעבוד על… המממ… אין לי באמת מושג. זה היה שילוב של סיעור מוחות ובחינה של רעיונות אבל שום דבר לא הרגיש כמו הדבר הנכון לעשות. זה היה שלב סיעור המוחות הרגיל, אבל בלי ההתרגשות וההתלהבות שאמורה ללוות את התהליך. כל כך חבל. עבדנו על טייס אוטומטי ואפילו לא נהנינו מהדרך כמו שהיינו אמורות.

למרבה המזל (טוב, מזל לא באמת קשור לפה), הקשבנו היטב לעצמנו ולמדנו לא מעט על הדברים שגורמים לנו לאושר, על הדברים שאנחנו באמת טובות בהם, על היכולות יוצאות הדופן שלנו. וזה שיעור משמעותי שלמדנו בסטארטאפ הראשון שלנו – רתמנו את כל היכולות והכישרון שלנו על מנת למצוא משהו חדש.

ואז יום אחד מצאנו רעיון שמצא חן בעינינו. ופתאום המבט בעיניים נדלק והדיבור המהיר והאנרגיות המטורפות חזרו שוב לחיינו. באופן טבעי עשינו שימוש בכל השיעורים שלמדנו עד כה – בין אם מדובר בניסיון מעשי ובין אם מדובר בעצות תיאורטיות. שלושה ימים לאחר מכן כבר היה לנו דמו ידני של הרעיון, ובתוך ארבעה ימים כבר קיבלנו עשרות תגובות חיוביות מאנשים שראויים להערכה בעינינו, בעלי תובנות משמעותיות, ורלוונטיים למוצר.

כשאני לא עסוקה בבניה או שינוי של סטארטאפ – אני מטפסת על קירות. זה הספורט שלי, זה הקטע שלי, זו המדיטציה שלי – המקום שלי. זה המקום בו אני פוגשת את כל הפחדים שלי ומנסה להסתכל להם בעיניים. זה המקום בו אני יכולה להיכשל ולפעמים גם להצליח. זה המקום בו אני יכולה באופן תמידי להשתפר, ללמוד ולצמוח. לקחתי הפסקה ארוכה (של יותר מעשור) מטיפוס צוקים, והתחלתי (שוב) להתייחס ברצינות לקיר בשנה שעברה.

זה אירוני לומר שיש לי פחד גבהים כשזה התחביב שלי, אבל אני ממש לא אוהבת את המצב בו אני למעלה ולא יציבה (מישהו אמר “קונטרול פריק”?), ולכן אני עושה ככל שביכולתי כדי להימנע מהנקודות הגבוהות, אלה שהנפילה מהן לקרקע ארוכה במיוחד.

בזמן האחרון אני מנסה לפתור מסלול קשה, ארוך וגבוה. כשהגעתי לאחיזה הרביעית לפני הסוף קפאתי במקום והתחלתי לאבד כוח – לא טיפסתי למעלה ופחדתי לקפוץ למטה מהגובה הזו. המדריך שלי צעק עליי מלמטה להמשיך לטפס למעלה, ואני רק עמדתי במקום ואז ירדתי בבטחה אל הקרקע.

ניסיתי את המסלול הזה עוד לא מעט פעמים מאז אותה פעם ראשונה – בכל פעם היה לי מספיק כוח, וזה לא היה טכני מדי או מסובך מדי, אבל לא הצלחתי להביא את עצמי לשלוח יד אל האחיזות הנותרות.
אבל אז קרה דבר מעניין: התחלתי ליפול. שוב ושוב.

עזבתי את האחיזה ונפלתי וטיפסתי שוב למעלה, לאותה נקודה, ממנה שוב קפצתי למטה. בסופו של דבר, יצא שעשיתי אימון נפילות. הבנתי שאני מפחדת ליפול; מה שחסם אותי מלטפס גבוה יותר היה הפחד להתרסק. בכל צעד למעלה ידעתי שהדרך למטה תהיה ארוכה יותר וכואבת יותר, ולכן בחרתי לרדת.
למרות שאני מטפסת כבר שנים, הצלחתי איכשהו להימנע מנפילות גדולות. לאורך השנים עשיתי ככל שביכולתי כדי לרדת למטה בשארית הכוח ולקפוץ רק ממרחקים קצרים, רק “נפילות בטוחות”.

השתדלתי מאוד להחזיק את כל הקלפים ביד, להיות בשליטה ולטפס במסלול הבטוח, רק עד המקום והזמן בו אני יודעת שייגמר לי הכוח. רק עד למקום ממנו אני מרגישה מספיק בטוחה לקפוץ.

התרגול הזה, של טיפוס למעלה והתמודדות עם פחד מהתרסקות, היה הכרחי בשביל להבין שזה בסדר ליפול, אני לא אשבר לחתיכות. עכשיו, כשאני יודעת איך ליפול – אני יכולה להקדיש יותר זמן לאימון לקראת האחיזה העליונה. אני כבר לא צריכה להסתכל למטה בגלל שכבר הייתי שם וזה לא היה כזה נורא; כבר נפלתי והנפילה לא הייתה כואבת כמו שחשבתי שתהיה. ככל שניגשתי לקיר שוב במהירות לאחר הנפילה – כך הפחד הפך ליותר קטן וניתן לניהול.

עכשיו אני אשלח את הטקסט הזה לכל המשקיעים עמם היינו בקשר. אני יודעת עכשיו מניסיון שיזם שנכשל אבל ידע לעמוד מהר על הרגליים ולטפס שוב על הקיר הוא יזם שיכול להגיע למעלה (וגם לאחיזה העליונה). תיהנו מהדרך.

תשמרו על קשר עם האנשים הנהדרים שפגשתם בדרך למעלה, וגם בדרך למטה. תמצאו לעצמכם שותף נהדר, ואם יש לכם מספיק מזל, תהפכו לחברים הכי טובים. וכן, תמצאו את הקיר שלכם, זה ששומר עליכם שמחים ומאוזנים. ואם אתם מכירים יזם שנאבק עכשיו (זו לא ההגדרה לכולנו?) תנו לו לקרוא את זה. זה יעזור לו, או לפחות יגרום לו לטפס על קירות.

כתב אורח

אנחנו מארחים מפעם לפעם כותבים טכנולוגים אורחים, המפרסמים כתבות בתחומי התמחות שלהם. במידה ואתם מעוניינים לפרסם פוסט בשמכם, פנו אלינו באמצעות טופס יצירת קשר באתר.

הגב

7 Comments on "ואז החלטנו שאין ברירה אלא לסגור את הסטארטאפ [טור אורח]"

avatar
Photo and Image Files
 
 
 
Audio and Video Files
 
 
 
Other File Types
 
 
 
Sort by:   newest | oldest | most voted
זהבה אביב
Guest

הלב הזקן שלי החמיץ כמה פעימות

רועי
Guest

התחיל מעניין
אבל איבדתי עניין כשעברת לעניין הטיפוס

Ran
Guest

מאוד מעניין ולדעתי נכון גם לכל תחום בחיים, תודה.

aa bb
Guest

ענק

אריה
Guest

שום דבר על מה היה הסטאראאפ, למה הוא נכשל ומה הרעיון החדש, רק חפירה נרקסיסטית על טיפוס הרים… זה כתבה למדור טכנולוגי או יומן אישי?

Asaf Shelly
Guest

עדיף נהג שאוהב נהיגה מנהג שנהנה מנהיגה. כלל טוב לחיים.

No body home
Guest

Shpo !
כתבה טובה

wpDiscuz

תגיות לכתבה: