על תפקיד ה-Product Owner

מהו תפקידו של ה-Product Owner בסקראם, ומהם האתגרים שנובעים מתפקיד זה?

תמונה: Stock.xchng

בסקראם, ה Product Owner (בקיצור PO) נדרש למלא 2 תפקידים שונים בתכלית:
  • מצד אחד: לחבוש את "מגבעת המרחבים" ולחלום על חזון רחוק, שכרגע אולי ואינו ברור או אפשרי.
  • מצד שני: לחבוש את "קסדת בוב הבנאי" ולהוביל בנייה הגיונית של מוצר מעשי.

בעוד מגבעת המרחבים נמצאת עם איש המוצר עוד מימי "מפל המים", קסדת בוב הבנאי היא חדשה למדי.
הכישרונות הנדרשים עבור כל כובע, גם הם, שונים לחלוטין:

  • כשהוא לובש את מגבעת המרחבים, עליו לעבוד עם לקוחות ולקלוט כל רמז או רעיון אפשרי, לעשות סדר בהר של דרישות, לעמוד בלחצים כבדים והתערבויות מההנהלה ואנשי השיווק (מי לא רוצה להשפיע על המוצר?), ולקנות לו מקום בלבם של אנשי המכירות ואנשי השטח.
  • הכובע של בוב-הבנאי דורש מיקוד רב והתעלמות מרעשים (מה שהיה עד אותו הרגע "חזון"), כתיבת דרישות תכליתיות ומפורטות, חשיבה לוגית על סדר הבניית המוצר ועבודה עם מתכנתים – להיות זמין ולענות תשובות קונקרטיות בזמן-אמת.

ממש פיצול אישיות. בפוסט זה אדבר על תפקידו של ה PO בסקראם, והאתגרים שנובעים מתפקיד זה. כמובן שנקודת המבט שלי היא נקודת המבט של הארכיטקט.

על השיטה

אחד האתגרים החדשים המשמעותיים של ה-PO בסקראם, הוא לא רק להגדיר את הדרישות בצורת "התמונה סופית" – אלא גם את הדרך להגיע לשם. אמנם יש צוות פיתוח שאמון על הטכנולוגיה – אך המסגרת של בנית המערכת, מה לעשות לפני מה וכמה – הוא דבר שנקבע ע"י ה-PO.

בעוד שה-PO חובש את מגבעת המרחבים, התמונה הראשונה המתגלה לעיניו על המוצר היא משהו כזה:

אקסל כ"מוצר עוצמתי ורב יכולות עבור המשתמש המקצועי". מקור: http://nizagreen.blogspot.co.il/2012/01/partes-de-excel.html

או אולי משהו כזה… (עבור ה-PO בעל הנטיות השיווקיות):

"אקסל מוכן להשקה". מקור: מייקרוסופט

"Begin with the end in mind" היא אחת העצות שנותנים למנהלי מוצר בכדי שיהיו יעילים. תחת הכובע של בוב הבנאי, התמונה הראשונה שעל ה-PO לראות צריכה להיות משהו כזה:

היכולות הבסיסיות ביותר באקסל, מפורטות ומדויקות. מקור: וויקיפדיה.

האם זה אפשרי? האם אדם אחד יכול לעשות כזה "סוויץ'" בנקודות המבט? בואו נניח שכן.

הבניית דרכו של המוצר

אני מניח שקל לדמיין מה מתרחש כאשר PO הוא ״בוב הבנאי״ מצוין, אך חסר את היכולות של ״מנהל המוצר״. זוהי בעיה טיפוסית שעוד קיימת מימי ״מפל המים״. כנראה שארגוני-מוצר יודעים להתמודד איתה. מה יקרה אם יהיה לנו ״איש חזון ושיווק״ טוב, שלא יחבוש את ״קסדת בוב-הבנאי״?

בואו ניקח לדוגמה סיפור בו אנו רוצים להוסיף למוצר שלנו יכולת חדשה: בדיקת איות. ה-PBIs[ב] של היכולת, כפי שהוגדרו על ידי ה-PO, נראים כך:

  1. כמשתמש, אני רצה שבדיקת האיות תהיה מהירה, תוך כדי הקלדה (=שיפורי ביצועים).
  2. כמשתמש, אני רוצה שיוצגו לי כתיקון לשגיאת הכתיב, קודם מילים נפוצות יותר בשפה.
  3. כמשתמש, אני רוצה שיוצגו לי הצעות לתיקון ע"פ מילים שמופיעות במסמך.
  4. כמשתמש שמגדיר את העדפותיו – אני רוצה לקבוע אם בדיקת האיות תהיה תוך כדי הקלדה וכמה משאבים יוקצו לה.
  5. כמשתמש שמגדיר את העדפותיו – אני רוצה לקבוע אילו מילונים יהיו בשימוש.
  6. כמשתמש שמגדיר את העדפותיו – אני רוצה לקבוע חוקים ספציפיים לבדיקת האיות בשפה נתונה.
  7. כמשתמש בגיליון – אני רוצה לראות סימון אדום כאשר יש לי שגיאת כתיב.
  8. כמשתמש בגיליון – אני רוצה לקבל המלצות לתיקון.
  9. כמשתמש בגיליון – אני רוצה להיות מסוגל להחליט שמילה שנתפסה כשגיאה היא תקינה – ולהוסיף אותה למילון.

תפקיד ה-PO לקבוע priority חד-משמעי לכל PBI: באיזה סדר על צוות הפיתוח לעבוד. זו הדרך של סקראם לוודא שלא עובדים על פיצ'רים לא-חשובים ושומרים על יעילות גבוהה. כפי שנראה בהמשך, מנגנון זה דורש רגישות רבה לאופן בו מפתחים מוצרים.

שאלה: בהנחה שיש לצוות יכולת לבצע את כל 9 ה-PBIs בוודאות, האם יש משמעות לסדר של ה-PBI שהוא מגיש?

תשובה: בהחלט כן! לסדר בו יגיש ה-PO את ה-PBIs לצוות יש השפעה ניכרת על התוצאה הסופית מבחינת ארכיטקטורה ואיכות הקוד.

אנו נוגעים כעת במרכז העצבים של מתודולוגיות ה Lean / Agile.

על קביעת העדיפויות

ייתכן ול-PO הדבר שלחוץ ביותר, כשהוא חובש על ראשו את מגבעת המרחבים, הוא בדיקת איות מהירה תוך-כדי כתיבה. המתחרים מתהדרים בזה, אנשי המכירות רוצים סוף-סוף להגיד "גם לנו יש!", או שזו ההזדמנות להקדים את המתחרים ולהכות את השוק. אלו הם שיקולים עסקיים חשובים – מחויבותו של ה-PO הוא להבין אותם ולתת להם דגש.

מצד שני, אם ה-PBI הראשון ב-backlog יהיה: "כמשתמש, אני רוצה שבדיקת האיות תהיה מהירה, תוך כדי הקלדה" (=שיפורי ביצועים) – איך יוכל צוות הפיתוח לגשת למשימה? יהיה עליו לעשות שיפורי-ביצועים, אבל למה? למשהו שעוד לא קיים? למשהו שעוד לא ברור כיצד הוא יעבוד ומה הוא יעשה?

זכרו את הקונטקסט: בסקראם, כולם נמצאים בריצה מספרינט לספרינט. ברוב הפעמים, לא יהיו הגדרות מדויקות של PBIs, ולא יהיו UI Mockups מוכנים אלא אם זה PBI שצפוי להתממש בספרינט הקרוב. כולם עובדים "Just-In-Time".

הנה תוצאה אפשרית וסבירה למצב הנ"ל:

  • המפתחים יפתחו מנגנון Cache. כי cache = ביצועים.
  • כיוון שהם לא יודעים מה תהיה התנהגות הריצה של מנוע בדיקת האיות, ואלו תבניות התנהגות הוא יכתיב ל-Cache – הם יוכלו לכתוב רק Cache "גנרי". כזה שעושה הכל "בסדר", אך לא מצטיין באף תסריט ספציפי.
  • סביר אפילו, שעבור הרגשת הביטחון שה-Cache בסדר ("!Done means Done") יפתחו אותו קצת אקסטרה – רק כדי "להרגיש בטוחים", וללא קשר לידע קונקרטי.
  • אם נקביל תהליך זה להתאמת מבנה-נתונים לבעיה, אזי על צוות הפיתוח לבחור מבנה נתונים לבעיה שלא הוגדרה. כיצד בוחרים מבנה נתונים כזה? מחפשים כנראה הרבה (O(1 – אולי HashTable שמאונדקס כפול ברשימה-משורשרת. ברור שזה מבנה נתונים שאינו "גרוע" למקרים רבים – אך כנראה שגם לא אופטימלי לכמעט אף מקרה.

מה לא היה בסדר? ה-PO שם במקום הראשון את הדבר שמרקטיאלית הוא החשוב ביותר – זה נשמע הדבר נכון לעשות. ה-PO גם לא יכול היה לספק Functional Spec מפורט להכל מראש – זה לא Waterfall. כלומר: ה-PO יכול "לעשות הכל ע"פ הספר" – ועדיין להגיע לתוצאה לא-טובה.

"Amplify Learning / Amplify Feedback"

אם נחזור לעקרונות ה-Lean, ניזכר שאחד מעקרונות היסוד הוא "הגבר את הלמידה" – זהו עקרון מרכזי בעולם האג'ייל. בעת בניית וסידור ה-Backlog, על ה-PO לחבוש את "קסדת בוב-הבנאי" ולקחת בחשבון גם שיקולים של בניית מוצר: מה הגיוני לבנות לפני מה? היכן ישנן שאלות מהותיות (טכנולוגיות) פתוחות – שאם נתקוף אותן קודם לכן נוכל לייצב טוב יותר את ארכיטקטורת המערכת.

תזכורת: ב"מפל המים", החופש המלא לקבוע את סדר הפיתוח היה בידי צוות הפיתוח. מנהל המוצר העביר "מסמך דרישות" והוא נפגש עם הצוות לאחר שנה לראות את התוצאות. צוות הפיתוח היה מודע לאספקטים הטכנולוגיים ויכול היה לקבוע סדר הגיוני של פיתוח. לרוע המזל, שיטת מפל המים, דווקא בנקודה זו, לא עבדה כ"כ יפה: כמעט תמיד גוף הפיתוח לא סיים לממש את כל הדרישות ולעתים נוצר מצב בו פ'יצר משני פותח במלואו, בעוד פ'יצר מרכזי וחשוב – נשאר בחוץ.

לשם כך, העבירו את אחריות קביעת סדר העבודה ל-PO, אך באותו שינוי יצרו גם קושי / סיכון חדש, בו ה-PO יכתיב סדר או קצב שאינו מאפשר "לגדל" מוצר בצורה בריאה.

להלן 2 כללים שיכולים לעזור ולהנחות כיצד לבנות Backlog שמאפשר גדילה בריאה (טכנולוגית) של מוצר. כמובן שה-PO יכול להעזר למשימה זו בפיגורה טכנולוגית.

חתרו למשהו מינימלי ועובד, ורק לאחר שהוא עובד – חזרו ועבו (מלשון עיבוי) את הפ'יצר.

מי שבא מרקע של מדעי המחשב בוודאי זוכר את האלגוריתמים לסריקת גרף: BFS ו DFS. בכדי "לגדל מערכת" ב-אג'ייל אנו נרצה בבירור לעשות DFS (להגיע ל"משהו עובד" מהר ככל האפשר) ולא BFS (לעבוד שכבה שכבה ולסיים עם כולן בו-זמנית).

אנו רוצים לעבוד נכון ויסודי ולכן לעתים אנו יכולים להתעכב ולעבות תכונה של המערכת עוד לפני שתכונה זו הוכחה כשימושית. לדוגמה: במערכת האיות – לסדר את מסך ההגדרות לפרטיו (כפי שאנו מדמיינים אותו), לפני שראינו כיצד ה-Flow של בדיקת האיות ותיקון השגיאה באמת עובד – ועובד בצורה טובה.

הסיכון הוא שנשקיע עבודה לא-מבוטלת במסך ההגדרות, רק כדי להבין חודשיים מאוחר יותר, שצריך לשנות אותו מהיסוד. אפילו יותר מסוכן / גרוע: נגלה את הבעיה בשלב מאוחר ולא יהיה לנו זמן / כוחות לשנות משהו ש"כבר עובד". נישאר עם מסך הגדרות (או כל דבר אחר) שאינו מתאים בצורה טובה למשימה.

כיצד נראה Flow מינימלי ועובד? – הכי פשוט שאפשר. בדוגמת האיות, אפשר להגדיר מילון סתמי שאומר:"Ncok ו Rokk הן שגיאות כתיב, כל השאר – בסדר". במקום להתעסק בהגדרת מילונים ובנייתם – אנו יכולים להתקדם לשלב הבא. בניית מילון היא משימה צפויה / ברורה. עלינו לזהות משימות צפויות או ברורות ולדחות אותן לשלב מאוחר יותר.

בשלב הבא: לדאוג שהמוצר שלנו ("אקסל") מאתר את שגיאות הכתיב תוך כדי הקלדה ומציג אותן למשתמש בצורה שאנו מוצאים כטובה. ה-UI יכול להיות מאוד בסיסי. ברגע שיש לנו את הסיפור השלם והבסיסי ביותר עובד (עם כמה הנחות מקלות בדרך – שנחזור ונתקן) – השגנו משהו חשוב מאוד: שיתפנו את כולם בצורה מאוד ברורה בחזון שלנו. מצגות ומסמכי-מלל הם דבר נחמד, אבל רק כאשר מתחילים לחבר את הפרטים – התמונה באמת מתבהרת. מתכנתים זקוקים לפרטים על מנת לבנות את המערכת בצורה נכונה. גם מנהל המוצר עצמו יוכל לוודא יותר טוב שהוא בכיוון הנכון על בסיס משהו מוחשי וברור – פנימית וחיצונית לארגון.

בשלב מאוחר קצת יותר, כשהמפתחים יגיעו לממש את הסיפור "בדיקת איות תוך כדי הקלדה" – תהיה להם הבנה מספיק טובה של התסריט – על מנת לבנות את המנגנון הנכון להאיץ אותו.

הנה, כך אנו רוצים שבדיקת האיות תראה. אופס – וצריך גם "ignore". האם אתם רוצים לגלות זאת לפני, או אחרי שכתבתם את כל הקוד? מקור: ליאור בר-און

הגדירו Maximum Learning PBIs – ויישמו אותם ראשונים

ה-PBIs מהם נלמד הכי הרבה הם לרוב כאלו שכוללים UI. מדוע? "תמונה אחת שווה אלף מילים". כבני אדם, אנו יכולים להפיק מהגדרות ה-UI הבנה טובה יותר של הדרישה מאשר מהתיאור המילולי שלה. אפילו ה-PO בעצמו יתגבש טוב יותר – אם הוא יעבוד עם איש ה-UX בשלב מוקדם להגדיר את ה-User Interaction. בעיות רבות עלולות לצוף באופן זה בשלב מוקדם.

במערכות ללא UI, כגון שרתים – יהיו אלו הנתונים. "נתונים לפני" ו "נתונים אחרי" או "מה נכנס" מול "מה יצא". התבוננות בנתונים ראליים, בעלי משמעות – שווה יותר מעשרות מצגות ופגישות הדנות ב"כוונות" וב"המוצר – לאן?". פשוט אספו נתונים ראליים שאתם רוצים שהמערכת שלכם תעבד והציגו אותם.

ב"מפל המים" לימדו אותנו שאי אפשר לכתוב UI לפני שהשירותים שמאחוריו כבר כתובים ועובדים. בואו נתקן אמירה זו: לא ניתן לסיים לכתוב את ה-UI לפני שסיימנו לכתוב את השירותים שמאחוריו, אבל אפשר להתחיל.

UI שבו רוב הכפתורים הם disabled – הוא התחלה סבירה על מנת להגביר את הלמידה. כיתבו קוד שמציג התנהגויות מרכזיות שהוגדרו מראש, אפילו בצורה hardcoded, ועליתם מדרגה ברמת הלמידה שניתן להשיג בשלב מוקדם זה.

  • UI יוצר דיון וגורם לאנשים להביע דעה / להבין / להעלות בעיות.
  • ה-UI ישתנה בכל מקרה – עדיף להתחיל את סבב השינויים עוד לפני שסיימנו לכתוב את כל המערכת שתומכת בו.
  • UI הוא "הקשר עם הלקוח/משתמש". קשר שממנו כל ההתנהגויות האחרות נובעות. שינינו את החוזה מול המשתמש? סביר להניח שכל המערכת תושפע מכך.
הערה: כל אלה נכונים, באין UI, גם לנתונים איכותיים.

כמובן שיהיו אנשים שיתנגדו לגישה זו: "למה לעשות UI בכאילו? למה לכתוב סימולציה hard-coded רק כדי למחוק אותה בספרינט הבא?". הם צודקים – היעילות האבסולוטית באופן עבודה זו נפגעת. מצד שני – שווה להשקיע ולאבד קצת קידוד מיותר, מאשר לזרוק בסוף את כל המערכת – כי היא לא פתרה את הבעיה הנכונה. כפי שאומרים: "עדיף לחטוב פחות עצים (כי השקענו זמן בלמידה) – אבל לחטוב את היער הנכון".

תרגיל מחשבתי: גישה כנגד גישה

בתרגיל המחשבתי שמוצג בתמונות הבאות, ניתן לראות התפתחות אפשרית של מוצר בשני מקרים:

  1. אנו עובדים תחת הנחות מסורתיות של "מפל המים" / BFS: קודם נסיים את התשתיות – ואז נגיע בסוף ל-UI.
  2. חתירה, מרבית, ל-End 2 End flow – שגם מתחילה מה-UI.

התרגיל הוא דמיוני, אך אני מרגיש שהוא מתאר יפה את הדינמיקה המציאותית. הוא ממחיש כיצד עבודה ממוקדת תוצאה-מוקדמת יכולה למנוע מאיתנו להשקיע בכתיבת קוד שלא יהיה לבסוף בשימוש. יש גם יתרון מובנה בלסיים "Flow" מוקדם יותר: יש זמן יותר לבחון את ה-Flow, לתקן בו בעיות או להציע בו שיפורים.

את ההשפעה החיובית של גישה זו על הארכיטקטורה – התרגיל המחשבתי הזה לא מפגין. תאלצו לנסות בעצמכם את שתי הגישות בכדי להיווכח בהבדל.

הנחות: הצוות יכול להשלים "יחידה" אחת בספרינט, אך כדי שלא יהיה "צפוף מדי" למפתחים – עובדים תמיד על 2 קוביות שונות במקביל. כלומר: תוך 2 ספרינטים – אפשר לגמור קובייה.

לחצו על התמונות להגדלה.

"אנחנו יודעים", "הערכנו זמנים – ואנו נספיק הכל", "בואו נעשה את כל המטלות מאותו הסוג ביחד – כדי שיצא יותר מהר". – חשיבה "ווטרפולית" בפרוייקט של סקראם.

אל מול:

"אנחנו לומדים", "אנחנו מנסים", "נצמצם סיכונים – ונתמקד קודם בחשוב מכל. נמשיך הלאה אחרי שנראה אותו גמור" – יותר טוב.

שיהיה בהצלחה!

—-

[ב] Product Backlog Item – יחידת עבודה לספרינט עבור הצוות או חלקים ממנו.

פורסם לראשונה בבלוג Software Archiblog.

ליאור בר-און

ליאור בר-און הוא Chief Architect בחברת סטארטאפ ישראלית גדולה.

הגב

Be the First to Comment!

avatar
Photo and Image Files
 
 
 
Audio and Video Files
 
 
 
Other File Types
 
 
 
wpDiscuz

תגיות לכתבה: