פוקושימה 5 שנים אחרי האסון הגרעיני [מדע פופולארי]

יפן עדיין מנקה את אחד האסונות הגרעיניים החמורים שהעולם חווה אי פעם

תמונה: מדע פופולארי

הכתבה פורסמה לראשונה במגזין Popular Science ישראל בגיליון 263 שראה אור במרץ 2016 ונכתבה במקור על ידי סטיב פת׳רסטון.

ב-11 במרץ 2011 הכתה בחוף הצפון-מזרחי של האי המרכזי ביפן רעידת האדמה העצמתית ביותר שתועדה אי פעם באזור. האדמה רעדה במשך שש דקות, וניתקה את זרם החשמל בתחנת הכוח הגרעינית פוקושימה דאיצ’י.

קיר מים בגובה 15 מ’ שנוצר בעקבות הרעש התנפץ מעל שובר הגלים של דאיצ’י, והציף את גנרטורי הגיבוי מופעלי הדיזל. בארבעה מתוך ששת הכורים באתר הייתה הפסקת חשמל מוחלטת. בימים שלאחר מכן שלושה מביניהם הותכו והזרימו כמויות אדירות של קרינה אל האוויר והים, מה שהפך לאסון הגרעיני החמור ביותר מאז צ’רנוביל ב-1986.

ממשלת יפן לא שקלה בשום שלב לנטוש את פוקושימה כפי שעשתה ברית המועצות בצ’רנוביל. היא קיבלה החלטה חסרת תקדים לנקות את האזורים המזוהמים – ולייצר, תוך כדי התהליך, 22 מיליון מ”ק של פסולת רדיואקטיבית בדרגה נמוכה – ולהשיב כ-80,000 פליטים לבתיהם. בספטמבר שעבר נחנכה מחדש הראשונה מבין 11 עיירות באזור פינוי החובה של פוקושימה, לאחר טיהור נרחב, אבל פחות משני אחוזים מהמפונים שבו באותו החודש. נוספים ילכו בעקבותיהם, אולם סקרים מצביעים על כך שרוב התושבים לא רוצים לשוב. חלק מהמפונים חוששים מפני קרינה; רבים פשוט המשיכו הלאה בחייהם.

עיירה נוספת שמתוכננת להיחנך מחדש, מתישהו בשנתיים הקרובות, היא טומיוקה, עשרה ק”מ דרומית לתחנת הכוח. לילה אחד בסתיו האחרון עקפתי בנסיעה את אזור החוף של טומיוקה, שאותו הצונאמי פשוט מחק. האזור היה שקט באופן מפחיד, פרט לנקישה מתכתית חזקה שהדהדה ברחובות הריקים מכיוון מתקן שרפה. חזירי בר התרוצצו בשדות היכן שעמדה פעם תחנת הרכבת הישנה, ובריזה נשאה את ניחוח העובש והריקבון מחנויות ובתים שהתמוטטו ברעידת האדמה ונהרסו בצונאמי. בחנות אחת, משאית נישאה דרך חלון הראווה והונחה על הרצפה כאילו החנו אותה שם בכוונה.

במהלך היום, טומיוקה, אשר פעם חיו בה 16,000 תושבים, היא אתר בנייה אדיר ממדים שנמתח על פני קילומטרים של שכונות מגורים, אזורים מסחריים ושדות אורז מוברים. אלפי עובדי טיהור מצוידים במעט יותר מאתי חפירה מסירים חמישה ס”מ של רובד אדמה עליון מזוהם בהיקף 20 מ’ מסביב לכל מבנה בעיירה. הם משליכים את האדמה אל תוך שקי טיהור שחורים, שאותם הם עורמים בכל פינת רחוב ומגרש חניה ריק. יש שקים שנמצאים שם זמן רב כל כך עד שהם התחילו להצמיח עשבים. העובדים משתמשים גם במגבות כדי לנגב כל אחד מהבניינים, מהגג ועד היסודות, ושוטפים בזרם מים עצמתי כל פיסת אספלט ובטון. זו עבודה מעייפת ומתישה.

בעוצמה נמוכה יותר, אבל הקרינה עדיין שם

התושבים מורשים לבקר בעיירה במהלך היום, אבל נדרש אישור מיוחד לשהות לילית. כשפגשתי את קניצ’י היאשי, המפקח רחב הכתפיים של החברה שמנקה את טומיוקה, הוא עמד לשוב ולגור בביתו שבפאתי העיירה. ארבע שנים וחצי קודם לכן, כשהוא פונה יחד עם בתו והוריו, רמות הקרינה עמדו על 5 מיקרוזיוורט לשעה (μSv/ש). עכשיו הן עומדות על כ-0.6 μSv/ש – עדיין יותר מפי שניים מהמטרה שהציבה הממשלה לטווח הארוך – 0.23 μSv/ש, ופי 15 בערך מהרמה הסביבתית הרגילה בטוקיו. היאשי שב לטומיוקה, עיירה נטושה, רדיואקטיבית במקצת, מסיבות שמיליוני תושבי פרוורים היו מבינים ומזדהים אתן.
“הנסיעה הלוך ושוב לעבודה הרגה אותי”, הוא אמר..

שקים מלאי פסולת ואדמה מזוהמת נערמים באתר בנרהא (תמונה: מדע פופולארי)

שקים מלאי פסולת ואדמה מזוהמת נערמים באתר בנרהא (תמונה: מדע פופולארי)

היאשי לקח אותי לראות את ביתו, אשר עבר טיהור ממש באותו שבוע. בשביל הגישה נראה שק טיהור ריק שישב במסגרת פלדה. סרט הדבקה בצבע ורוד זוהר סימן אזורי קרינה גבוהה: מרזבים, ברזים, צינורות חשמל. הלכנו מסביב לחצר, נמנעים מלדרוך על ערמות של אדמת מילוי שטרם פוזרה. השמש התחילה לשקוע מעבר לחורשת האורנים שמעבר לכביש. צרצרים החלו לנוע בדשא הגבוה שצמח מחוץ לאזור החיץ המטוהר. היאשי הניח את ידיו על מותניו והביט סביב על שכונת הבתים המוחשכים.

“טומיוקה קיימת רק בשם”, הוא אמר. “היא לעולם לא תהיה שוב עיירה”. התרשמתי שהיאשי, כמו מפונים רבים אחרים, היה מעדיף לקבל פיצויים כדי להתחיל את חייו במקום אחר. בעלות על בית במקום שבו מעטים רוצים לחיות היא לא ירושה טובה לבתו.

בזמן שממשלת יפן בונה מחדש את מחוז פוקושימה, חברת החשמל של טוקיו (TEPCO) מפרקת לאטה את תחנת הכוח הגרעינית פוקושימה דאיצ’י, תהליך שצפוי לעלות 15 מיליארד דולר לפחות. שבועיים אחרי שביקרתי את היאשי, נסעתי שוב דרך טומיוקה, הפעם באוטובוס, יחד עם קומץ עיתונאים נוספים בדרכם אל האתר.

כשהגענו לשערי תחנת הכוח כינסו אותנו מדריכים לבושים חולצות גולף לבנות של TEPCO בתוך בניין בקרת הכניסה, שם כמה מ-7,000 העובדים המועסקים כיום בפוקושימה דאיצ’י פושטים את חליפות ההגנה שלהם לפני שורות ארוכות של ארוניות. אחד המדריכים שלנו אמר שהדברים מתחילים לשוב לסדרם, והצביע על כך שהעובדים כבר לא צריכים לחבוש מסכות חמצן מלאות ב-90 אחוז משטח האתר, וגם שמכונות חטיפים הותקנו לאחרונה מחוץ לקפיטריה. בהתחשב בפופולריות של מכונות חטיפים ביפן, זה נשמע אמין.

אחרי תדרוך לקחו אותנו לבניין סמוך, שם היה ל-TEPCO חדר צפייה מיוחד מצוייד בצוהרים חסיני קרינה. מתחם פוקושימה דאיצ’י, שנחצב ממצוק חופי בגובה 35 מ’, בשלהי שנות ה-60, בנוי משתי טרסות עיקריות המופרדות על ידי מדרון תלול. מנקודת התצפית שלי, שבע קומות מעל הטרסה העליונה, יכולתי לראות את האתר כולו המשתרע על פני 3.5 קמ”ר, עיר הומה עובדים לבושים חליפות Tyvek לבנות. משאיות רעמו במורד הרחובות בין מקבצי בניינים תעשייתיים אפרוריים. לפני האסון, רבים משטחי תחנת הכוח היו מכוסים אורנים ששימשו כשמורת טבע לציפורים.

“בכל פעם שאני עולה לכאן אני כל כך מופתע”, אמר מדריך אחד של TEPCO כשהוא מביט ביראת כבוד על שורה אחר שורה של מכלי המים שלמטה. “לפני שנתיים זה היה מישור שטוח”. כ-800 מ’ מזרחה, היכן שהאתר פוגש את האוקיינוס השקט, ארבעה מהכורים מתרוממים מהטרסה התחתונה: יחידה 4 עם מבנה התמיכה דמוי הסבכה שלו; הגדם של יחידה 3; יחידה 2 שנראית במצב מושלם באופן מטעה, שהוא הכור הפגום היחיד שעדיין מוקף בקליפתו החיצונית; ויחידה 1, מכוסה פאנלים בצבע בז’. המראה השונה של כל כור שיקף את המורכבות של האתר שנמצא בתהליך פירוק.

פרוייקט מורכב פי 3

“בפוקושימה דאיצ’י אין חוברת הדרכה שתנחה אותנו בעבודה”, אמר מנהל הפירוק הראשי, מאוהירו מאסודה, כששוחחתי אתו במשרדים הראשיים של TEPCO בטוקיו, שבוע קודם לכן. “יש שלושה כורים [שהותכו], ובכל אחד הדלק הותך בצורה שונה. הבניינים פגומים בצורות שונות. לכן אנחנו צריכים לחשוב על שלוש שיטות שונות לפתור את הבעיה הזאת”. במילים אחרות, לפוקושימה דאיצ’י יש שלושה פרויקטים של פירוק נפרדים, לא רק אחד.

מדען הגרעין איקורו אנזאי מודד רמות קרינה ליד גן ילדים בעיר פוקושימה (צילום: מדע פופולארי)

מדען הגרעין איקורו אנזאי מודד רמות קרינה ליד גן ילדים בעיר פוקושימה (צילום: מדע פופולארי)

כור כמו אלה שבפוקושימה דאיצ’י הוא למעשה מכונה מתוחכמת להרתחת מים. חום ביקוע ממוטות דלק גרעיני מייצר קיטור שמסובב טורבינה, המייצרת חשמל. הקיטור מעובה, מקורר, ונשאב חזרה אל תוך הכור כדי למנוע מהדלק להתחמם יתר על המידה, וכדי לייצר עוד קיטור. אם מחזור המים נעצר, המוטות יכולים להתחמם כל כך עד שהם מתחילים לאבד את שלמותם. במקרה הגרוע ביותר הם נמסים כמו נרות שעווה, והדלק המותך נאגר בתוך הכור ומשחרר כמויות אדירות של קרינה.

מאסודה מעריך שפירוק אתר פוקושימה דאיצ’י – הוצאת כל גורמי סיכון הקרינה והרדיואקטיביות – יימשך 30 עד 40 שנה, אף על פי שהוא הודה שהטכנולוגיות הדרושות לאיסוף דלק מותך מהכורים הפגועים עדיין לא קיימות.

“מהנדסים בוחנים את הבעיה”, הוא אומר, “אבל אנחנו חושבים שקיימת דרך להוציא את הדלק. עם זאת, יש כאן סיכון אדיר. אם אתה עושה טעות קטנה אחת, היא עלולה לגרום לבעיה אדירה לתושבים המקומיים, או אפילו לעולם כולו. אנחנו צריכים להיות מודעים לאפשרות הזאת”.

כדי להעיף מבט קרוב יותר על הכורים, לבשנו ציוד הגנה מפני זיהום: קסדת בטיחות, מסכת אבק, משקפיים, שני זוגות כפפות גומי, זוג כפפות כותנה, גופיות עם שרוולים ארוכים וכיסי חזה שמחזיקים מדי מינוני קרינה (מכשיר בגודל של טלפון נייד שמודד את כמות הקרינה שאדם סופג), מכנסיים חד-פעמיים, שני זוגות גרביים, חליפת Tyvek, מגפי גומי, כיסויי מגפיים חד-פעמיים, ונייר דבק כדי לאטום את חפתי השרוולים. כל אמצעי הזהירות האלה היו מיועדים למנוע מחומרים רדיואקטיביים לחדור אל תוך הריאות והעור שלנו. הם לא סיפקו שום הגנה מפני קרינת קרני גמא. דף מידע של TEPCO הודיע לנו שמדי המינונים שלנו תוכנתו לצפצף במרווחים של 20 μSv. לבושים כיאות, עלינו על אוטובוס שמושביו היו מרופדים בפלסטיק עבה ונייר דבק.

המדרון התלול הארוך המפריד בין הטרסה העליונה והתחתונה של פוקושימה דאיצ’י, שבעבר היה מטופח בצמחייה, הוא עכשיו נוף ירח של בטון חלק, שתוכנן למנוע ממי גשמים להיספג אל תוך הקרקע המזוהמת. כשהאוטובוס ירד לכיוון האוקיינוס, חלפנו על פני אזור שהיה מכוסה ערמות גדולות של גזעי עצי אורן מתים שנצרבו בשמש. המסורים החשמליים חסו רק על כמה עצי דובדבן.

התחנה הראשונה שלנו הייתה בבניין לא מרשים וחסר חלונות שישב על גבעה. כשעמדתי על גגו, הייתי בגובה העיניים עם הגגות של ארבעת הכורים הפגועים. הם היו בגובה 19 קומות, פרט ליחידה 3, שהונמכה על ידי פיצוץ מימן שהעיף את הגג שלה. מנופים ששימשו לבניית כיסויים חדשים לכורים היו תלויים הרחק מעליהם. הכיסויים מונעים את התפזרותו של אבק רדיואקטיבי. בסופו של דבר, הם יספקו מסגרת שממנה ניתן יהיה לתלות ציוד, כש-TEPCO תגיע סוף סוף לשלב פינוי הדלק המותך.

אפילו בתנאים רגילים, הוצאת מוטות דלק גרעיני מהליבה של כור גרעיני היא תהליך עדין שדורש שימוש במכונות ייעודיות. מוטות הדלק אטומות בתוך מכל הלחץ של הכור (RPV), קפסולת פלדה במשקל 750 טונות מלאה מים ומותקנת בלב הכור. את ה-RPV מקיף מכל ההכלה העיקרי (PCV), מבנה אדיר ממדים בצורת אגס העשוי בטון שעוביו מגיע עד 1.5 מ’ ומדופן ב-12.5 ס”מ של פלדה. ה-PCV, בתורו, מוטמע בתוך חלת דבש מבטון מלאה מבוך של צינורות, משאבות וציוד אחר. החלק היחיד של הכור שחשוף לעין הוא שכבת יריעת מתכת ובטון חיצונית דקה.

חוששים מלהכנס לכורים

תחנת הכוח הגרעיני פוקושימה דאיצ׳י ההרוסה כפי שהיא נראת מהגשר שליד סכר טקיגאווה כ-11 ק״מ דרום מערבית לתחנה (צילום: מדע פופולארי)

תחנת הכוח הגרעיני פוקושימה דאיצ׳י ההרוסה כפי שהיא נראת מהגשר שליד סכר טקיגאווה כ-11 ק״מ דרום מערבית לתחנה (צילום: מדע פופולארי)

זרקנו את כיסויי הנעליים המזוהמים, עלינו על האוטובוס והמשכנו בנסיעה במורד כביש בבסיס הכורים. יחידות 1, 3 ו-4 ספגו פיצוצי מימן שנראו דרמתיים בצילומי החדשות. במציאות הפיצוצים העיפו רק את השכבות החיצוניות הדקות של הכורים, והותירו את שכבות ה-PCV האדירות כמעט ללא פגע. זו לפחות התקווה. אף אחד לא יכול לומר בביטחון אם רעידת האדמה, פיצוצי המימן או אירוע בלתי ידוע אחר – פיצוץ מסתורי נשמע עולה ממעמקי יחידה 2, לדוגמה – סדק את שכבות ה-PCV או לא. רמות קרינה קטלניות אינן מאפשרות לשלוח צוותי סקירה אל תוך הכורים.

במקום זאת, TEPCO שלחה שני רובוטים אל תוך ה-PCV של יחידה 1, בחודש אפריל שעבר, כדי לאתר את הדלק המותך. רובוט אחד הפסיק לפעול אחרי שלוש שעות; אחר החזיק מעמד למשך ארבעה ימים. המידע הטוב ביותר ש-TEPCO קיבלה עד כה בנוגע למיקום פסולת הדלק הגיע מסריקת מיואנים של יחידה 1 שבוצעה לאחרונה. הסריקה חשפה חלל בתוך מכל הלחץ של הכור, ואישרה את התגשמות המקרה הגרוע ביותר: דלק מותך התיך דרכו חור וזרם אל תחתית מכל ההכלה העיקרי. הדלק כנראה התיך את דרכו מבעד לשכבות ה-RPV גם ביחידות 2 ו-3. הסבירות ש-TEPCO תעמוד בתאריך היעד שלה ב-2021 לתחילת פינוי פסולת הדלק היא, במקרה הטוב, קלושה. בינתיים, יש די והותר עבודת פירוק שתעסיק את החברה.

מד המינונים שלי צפצף את אזהרת 20 ה- μSvשלו כשהאוטובוס חלף על פני בניין הבריכה המשותפת, שם אלפי תרכובות דלק גרעיני משומש יושבות מתחת לפני המים. צריך לתדלק מחדש כורים גרעיניים בכל שלוש שנים לערך. בפוקושימה דאיצ’י, דלק משומש חם מתקרר בשלב ראשון בבריכה שבקומה העליונה של הכורים, לפני שהוא מועבר לבניין הבריכה המשותפת. יחידה 4 הייתה מושבתת בזמן האסון, ולכן לא הותכה. בדצמבר 2014 הגיעה TEPCO לנקודת ציון משמעותית, כשמנופים הרימו את תרכובת הדלק האחרונה מבריכת הדלק המשומש של יחידה 4. היא מתכננת להוציא את הדלק המשומש הנותר מהכורים האחרים החל מ-2019.

האוטובוס פנה פנייה חדה אל כביש מרוצף פלדה שנמתח בין האוקיינוס וארבעת בנייני הטורבינות. יחד, הבניינים יוצרים קיר לבן חסר מאפיינים ארוך יותר מנושאת מטוסים מסדרת נימיץ. גלי הריסות שנזרקו על ידי הצונאמי היו פזורים לרגליהם: צינורות מעוקמים, גושי בטון שבורים נעוצים מוטות חיזוק חלודים, וחתיכות גדולות של ציוד מרוסק. היינו אולי 3.5 מ’ מעל גובה פני הים, הנקודה הנמוכה ביותר באתר, ונקודת תצפית אידאלית שממנה אפשר היה להעריך את הממדים העצומים של מתקני הכורים וגם של הצונאמי שהציף אותם. כשהבטתי החוצה אל הים הפתוח, זה היה מבעית לדמיין גאות בגובה 15 מ’ של מים שנשטפים מעל שוברי הגלים ומתנגשים באוטובוס.

חמש שנים אחרי – האוקיינוס ממשיך להזדהם

חמש שנים אחרי ההתכות, מים מזוהמים ממשיכים לזרום מהאתר אל תוך האוקיינוס. אף על פי שניתוח מי הים העדכני ביותר של TEPCO מראה רמות “בלתי ניתנות לזיהוי” של צסיום, הרמות האלה משקפות רק סף רגולטורי. “בלתי ניתן לזיהוי אינו אומר שתחנת הכוח אינה דולפת אל תוך הים”, אומר קן בואסלר, כימאי ימי במכון האוקיינוגרפיה בוודס הול. “למעשה, הנתונים של TEPCO, כמו אלה שלנו, מראים רמות מוגברות נמשכות של צסיום במי האוקיינוס הקרובים ביותר לתחנת הכוח”.

האוטובוס עצר לפני יחידה 4. יצאנו להסתכל על מה ש-TEPCO כינתה “הקיר הבלתי חדיר החופי”: 594 ערמות בטון ופלדה שנמתחות על פני כמעט 800 מ’ לאורך קו המים. זה קו ההגנה האחרון בין פוקושימה דאיצ’י לבין הים, אם כי הוא תוכנן להגן על הים מפני תחנת הכוח הגרעינית, לא להפך.

כדי להבין את קנה המידה המלא של בעיית המים בפוקושימה דאיצ’י, צריך לחזור לימים הראשונים שלאחר האסון. בתנאים רגילים, מים נעים במחזוריות דרך המתקנים של הכור במעגל סגור כדי לקרר את הדלק הגרעיני ולייצר קיטור. המעגל הסגור הזה נפרץ בזמן האסון, ו-TEPCO נאלצה לשפוך מי ים אל תוך הכורים שהתחילו להתחמם יתר על המידה. הכורים ובנייני הטורבינות התחילו להתמלא במהירות באלפי טונות של מי ים מזוהמים מאוד.

“עוד כמה ימים ומים היו עולים על גדות תחנת הכוח, מה שהיה לוקח את כל מה שהיה להם ומכפיל אותו בריבוע במונחים של קטסטרופה”, נזכר ג’ון ריימונט, מייסד Kurion, חברת ניהול פסולת גרעינית שבסיסה באירווין, קליפורניה. “שמענו שכמה מהעובדים באתר דרכו בתוך שלוליות ונכוו מהן כוויות קרינה באופן מידי”.

כבר אין על הקרקע בפוקושימה דאיצ’י שלוליות צורבות עור של מים רדיואקטיביים. אבל TEPCO עדיין מניעה במחזוריות 320 טונות של מים ביום אל תוך הכורים במטרה לקרר את הדלק המותך. לולאה מחזורית שנבנתה למטרה זו שואבת כעת מים מזוהמים מהכורים למערכת טיהור שנבנתה בהתאמה על ידי Kurion, שמוציאה מהם את שני הרדיונוקלידים הגרועים ביותר: צסיום וסטרונציום. רוב המים חוזרים אז אל תוך הכורים, בעוד חלק מהם מוזרמים חזרה אל צינורות המובילים לחוות המכלים.

יש 1,000 מכלים בפוקושימה דאיצ’י, שמכילים יותר מ-700,000 טונות של מים מזוהמים, כמעט כמו 300 בריכות שחייה אולימפיות. TEPCO לא יכולה להמשיך לבנות מכלים לעד, והיא גם לא יכולה לשחרר את המים אל האוקיינוס. המים מזוהמים ברמות גבוהות של טריטיום, איזוטופ רדיואקטיבי שאי אפשר למצות אותו באמצעות טכנולוגיית סינון קונבנציונלית. גם אם TEPCO תוכל להעלים בן לילה את הטריטיום, ספק רב אם הממשלה תאפשר לחברה להזרים מיליון טונות של מי פוקושימה “מטוהרים” אל תוך האוקיינוס לפני אולימפיאדת טוקיו ב-2020; זה היה סיוט במונחי יחסי ציבור. בינתיים, מכלי מים צצים בכל רחבי האתר, כמו מושבות של קרפדות אחרי סערת גשמים.

עלינו על האוטובוס ונסענו לכיוון יחידות הכורים 5 ו-6. בדרך עצרנו לרגע במגוון פתחי בארות ומתקני סינון שתוכננו ללכוד ולטהר מאות טונות של מי תהום שזורמים בכל יום במורד המתלול לכיוון האוקיינוס – היישר מתחת לכורים הפגועים. חלק ממי התהום מתערבבים עם המים המזוהמים מאוד בכורים וחייבים לעבור תהליך טיהור ולהיאגר בחוות המכלים; חלק דולפים אל תוך האוקיינוס מבלי שעברו תהליך טיהור. TEPCO בוחנת “קיר קרח” תת-קרקעי שיסיט את זרימת מי התהום מסביב למקני הכורים, אבל אין מידע מתי החברה תפעיל אותו.

פועלים בונים שובר גלים חדש לאורך החוף של פוקשימה (צילום: מדע פופולארי)

פועלים בונים שובר גלים חדש לאורך החוף של פוקשימה (צילום: מדע פופולארי)

ממוקמים בנקודה גבוהה יותר, כורים 5 ו-6 לא נפגעו מהצונאמי. אבל הם שוכנים במסלול התמרות הרדיואקטיביות שזיהמו בסופו של דבר 9,000 קמ”ר של שטח צפון-מערבית לתחנת הכוח. חלפנו על פני עצי אורן מתים, שהיו פזורים כמו קיסמים כתומים לאורך קצה האזור המיוער. עצי אורן רגישים במיוחד לרדיואקטיביות, ואלה סבלו כנראה את אותו גורל שסבלו עצי האורן ביער האדום המצער של צ’רנוביל, אזור עצי אורן שמתו בעקבות הנפולת הגרעינית. בפעם השנייה והאחרונה, מד המינונים שלי צפצף אזהרת 20 μSv. במהלך שעתיים באתר, כשרוב הזמן הייתי בתוך האוטובוס, זכיתי למנת הקרינה המקבילה לארבעה צילומי חזה לפחות.

לאסון פוקושימה הייתה השפעה קריטית על תעשיית הכוח הגרעיני ברחבי העולם. גרמניה, לדוגמה, מפסיקה בהדרגה את השימוש באנרגיה גרעינית בכוונה להגיע למצב של חוסר שימוש מוחלט. . סין השהתה את תכנית האנרגיה הגרעינית שלה, המתרחבת במהירות. וביפן, שם אנרגיה גרעינית סיפקה 30 אחוז מהאנרגיה של המדינה, הופסקה פעילותו של צי הכורים כולו. אבל קיפאון הכוח הגרעיני החל להפשיר לאחרונה. עשרה כורים חדשים התחילו לפעול בשנה שעברה, הכי הרבה מאז 1990. לסין יש עכשיו 24 כורים בשלבי בנייה, כשנוספים עוד עתידים להיבנות. באוגוסט האחרון יפן הפעילה מחדש את הכור הראשון שלה מאז האסון.

התושבים איבדו את האמון בממשל

איקורו אנזאי, מדען גרעין מקיוטו בן 75, בעל מראה ינשופי משהו, מביע ספק בנוגע להתפתחות הזאת. הוא בילה את הקריירה שלו בהעברת ביקורת על יחסי השיתוף האסורים שבין רגולטורים ממשלתיים לבין התעשייה הגרעינית שאפשרה לחברות כמו TEPCO להתעלם מאזהרות בטיחות. לדעתו, יפן צריכה ללכת בעקבות גרמניה. עד שזה יקרה, המעט שהממשלה יכולה לעשות הוא ללמד את הציבור הלחוץ בנוגע להשלכות הבריאותיות מחשיפה לקרינה. אנזאי לא יכול לעשות הרבה בנושא הראשון, אבל מעטים מבינים יותר, או בעלי מוטיבציה גבוהה יותר לבצע את הנושא השני. בכל חודש הוא נוסע למחוז פוקושימה כדי למדוד רמות קרינה במטרה להרגיע את אלה שכבר אינם סומכים על הממשלה – שלא לדבר על תעשיית הכוח הגרעיני – שישמרו על ביטחונם.

“התאונה הרסה את אמונם של אנשים בתעשייה, בממשלה ובמומחים”, אמר אנזאי. “כמדען, אני רוצה לעשות מאמץ כנה לעמוד לצד הקרבנות ולסייע להפחית למינימום את חשיפתם לקרינה, ולהשיב את אמונם במדענים”.

באחר צהריים גשום פגשתי את אנזאי בגן הילדים טוריקאווה שבעיר פוקושימה, כ-65 ק”מ מפוקושימה דאיצ’י. אף על פי שהתושבים מעולם לא פונו, אזורים בעלי רמות קרינה גבוהות בחלקים מסוימים של העיר עדיין נכללים בתכנית הטיהור ארוכת הטווח של הממשלה – 0.23 μSv/ש. ספקטרומטר גלי גמא היה תלוי על כתפו של אנזאי, מחובר לרצועה, כשהלכתי בעקבותיו במורד סמטאות פתלתולות אל מקדש בודהיסטי ישן במרכז שכונת מגורים. אנזאי התכופף ליד נדנדה והחזיק את החיישן של הספקטרומטר מעל בור שחפר בחול הגס.

“אפס נקודה אפס שבע מיקרו מיקרוזיוורט לשעה”, הוא הכריז. “כמו במשרד שלי בקיוטו”. זה היה פחות מחצי מרמות הקרינה שאנזאי מדד כשהוא סקר את אותו מסלול הליכה לפני שנתיים, חדשות טובות לילדי גן טוריקאווה. מאז האסון הם סגורים בתוך המבנים מחשש שייחשפו לקרינה. עכשיו הם יוכלו לצאת שוב לטיול היומי שלהם.

“זה חשוב שילדים יוכלו לגעת בשלג ולצעוד על הקרח”, אמרה לי מנהלת גן הילדים, מיוקו סאטו. “אבל אנחנו עדיין מודאגים מהמזון שהילדים אוכלים”. מזון שגודל במחוז פוקושימה – המפורסם ביפן בשל התוצרת החקלאית שלו – מנוטר בקפדנות לגילוי זיהומים רדיואקטיביים, אבל הגן עדיין רוכש את המזון שלו מחוץ למחוז. באופן מובן, הורים רבים כבר לא סומכים על הרשויות בשום תחום הנוגע לקרינות, שזה אירוני, כיוון שמגבלות המזון שקבעה הממשלה אחרי האסון היו, לדעתו של אנזאי, אחד הדברים היחידים שהיא עשתה נכון.

בעוד הניקוי של מחוז פוקושימה והפירוק של תחנת הכוח מתקדמים, לאנזאי יש עצה פשוטה לממשלת יפן ולתעשייה הגרעינית שלה, אחת שהוא חוזר עליה כבר יותר מ-40 שנה: “אל תסתתרו, אל תשקרו, ואל תמעיטו בחשיבות העניין”.

מבחינות רבות, הבנייה מחדש של פוקושימה היא החלק הקל. יפן התאוששה מגרוע בהרבה. השבת אמון הציבור תהיה קשה הרבה יותר, כיוון שלאמון אין זמן מחצית חיים.

העבודה על הכתבה הזאת נעשתה בסיוע מענק ממרכז העיתונאים הבין-לאומי.


אוהבים מדע ולא מקבלים מספיק ממנו בגיקטיים? Popular Science ישראל וגיקטיים יוצאים בשיתוף פעולה במיוחד במסגרתו יוכלו 100 הגולשים הראשונים להנות מגיליון חינם של Popular Science מתנה, ללא כל התחייבות.  לפרטים נוספים

מדע פופולארי

הגב

Be the First to Comment!

avatar
Photo and Image Files
 
 
 
Audio and Video Files
 
 
 
Other File Types
 
 
 
wpDiscuz

תגיות לכתבה: