תרחיש האימים שהתממש: המים בבוליביה נעלמו והמדינה התעוררה לכאוס [מדע פופולארי]

כשהקרחונים שהזינו את לה פאס, בוליביה, החלו לסגת, המים שלה נעלמו, ובוקר אחד התושבים התעוררו לגלות ברזים יבשים, תסיסה אזרחית – ושלטון של גנרל מים

צילום: כריסטינה הולמס (מדע פופולארי)

הכתבה פורסמה לראשונה במגזין Popular Science ישראל בגיליון 275 שראה אור במרץ 2017 ונכתבה במקור על ידי לזלי קאופמן.

אור השמש של שעות הבוקר המוקדמות בגובה רכס האנדים חד ולא מסונן, מבזיק ממשקפי השמש של גנרל המים. הוא עומד ליד מכל של 9,500 ליטר, שחייליו מיקמו מאחורי שוק הדוכנים הזה בלה פאס, בוליביה. הנשים שמוכרות כאן, נמוכות קומה, מלאות, ולבושות חצאיות רב שכבתיות – מסתדרות בשורה כשבידיהן זרי פרחים צהובים. גנרל המים מתכופף כדי שהן יוכלו לפזר על ראשו עלי כותרת. אנשי עיתונות, שקיבלו הוראה לסקר את האירוע, מתקהלים במקום כדי לתעד את הדברים כנדרש. לפתע פורץ גבר מההמון. הוא צורח על הגנרל ועל שרת המים אלכסנדרה מוריירה, שעומדת לצדו. "זה לא מספיק. אתם מזלזלים בעם!" צועק האיש. בעוד חייליו של הגנרל גוררים אותו מהמקום, הוא מוסיף, "זו האמת". מוריירה, במכנסי ג'ינס סקיני וחולצת כפתורים מודפסת כחולה, נראית פתאום צעירה מדיי לתפקיד כל כך כבד משקל, ופניה מתכווצים ברתיעה.

לה פאס יושבת באזור שגובהו קרוב ל-3,650 מ'- האזור הטרופי הגבוה – הסובל מהשפעות שינויי האקלים לפני שאר העולם. הקרחונים שהזינו פעם את העיר נמצאים בנסיגה; הגשמים העונתיים שאמורים לחדש את המים במאגרים מנובמבר עד פברואר נהיים אמינים פחות ופחות. בתחילת נובמבר הכריז הממשל הפדרלי על מצב חירום. בן לילה הפסיקו פקידי הממשל את זרימת המים ל-94 שכונות בעיר, והותירו כמחצית מ-800,000 התושבים מופתעים לחלוטין.

להתעורר בבוקר ואין מים בברז

בטלוויזיה, הממשלה הבטיחה להחזיר את המים לברזים בתוך יום-יומיים. אבל כשהמים לא חזרו כפי שהובטח, מאות יצאו לרחובות במחאה. הם השתלטו על הסיסטרנות, המכליות שהובאו לעיר כדי לחלק את אספקת המים המידלדלת, רחוב אחר רחוב. במקרה אחד, תושבים זועמים חקרו פקידי מים מקומיים במשך כמה שעות בפגישה סוערת, וסירבו לאפשר להם לעזוב. בשלב הזה שלח הממשל הפדרלי לעיר את גנרל המים, הידוע גם בשמו בריגדיר ג'נרל מריו אנריקה פיינאדו סלאס, כדי לדכא את אי השקט האזרחי ולאכוף שיטת קיצוב.

אבל את הבצורת, שהתפתחה והחמירה לאורך עשרות שנים, אי אפשר לפתור בקלות. בעוד הטמפרטורות עלו, אפיקי נהרות וקרקעיות אגמים, שהזינו בעבר שדות ויבולים, התייבשו. אין-ספור חקלאים ואנשי כפר אחרים שהסתמכו על האדמה ברחו אל תוך הערים. שם, המחסור בתשתיות – מספר מצומצם של מתקני התפלת מים בלה פאס, מאגרים מיושנים, צינורות דולפים – לא אפשר לעמוד בביקוש הגובר.

לה פאס נכנסה עתה לעולם ללא מים, והקצבות מים קפדניות הן דרך חיים עבור רבים שם. במשך חודשים קיבלו חלק משכונות העיר מים רק פעם אחת בכל שלושה ימים, למשך כמה שעות (באמצע ינואר, התדירות עלתה לכל יומיים). כשהמים זורמים, אנשים ממהרים למלא כל דבר שבנמצא – אמבטיות, דליים, פחים – כדי שיוכלו לשתות ולבשל ולהוריד את המים באסלה, עד ששוב ייגמרו להם המים. המשבר הפחית את השימוש היומי הצנוע גם כך של הבוליביאנים (ממוצע של 181 ליטר, יחסית לאמריקאים שצורכים מדי יום 380 ליטר בממוצע) בשני שלישים. כדי להתמודד עם המצב, אנשים מוותרים על שימושים פחות חיוניים במים, כמו כביסה ורחצה.

תור לקבלת מים מהצבא בבוליביה (תמונה: מדע פופולארי)

גם כשהמים זורמים, פעמים רבות מדיי הזרם דומה לדגימת שתן כושלת; המים מלאים חלקיקים כתומים כהים, בגלל הצטברויות בצנרת ומשקעים במאגרי המים. ובכל זאת, מי פיפי עדיפים על שום דבר, שזה מה שמקבלים בשכונות העניות הגבוהות יותר, שם לחץ המים פשוט נמוך מדיי.

כדי לשרוד, כמעט כולם חייבים לקנות בקבוקי מים, מותרות שלא היה עולה על דעתם של העניים ביותר באמריקה הדרומית לרכוש. והם חייבים גם להסתמך על גנרל המים. בכל בוקר, החיילים שלו נוסעים למאגר מים מתרוקן כדי למלא את צי 113 הסיסטרנות שלו, שכל אחת מהן בגודל של מכלית דלק. הם מחלקים את המים ליטר אחר ליטר למכלים קהילתיים שצצו בפינות רחוב ובכיכרות. כשהם מגיעים, המונים מתאספים, סוחבים פחים כחולים, צהובים ולבנים, וממשיכים לבוא עד שהמשאיות מתרוקנות.
לא צריך דמיון פורה במיוחד כדי לדמיין תסריט מספר של איזבל איינדה או גבריאל גרסיה מארקס, שבהם אזרחים מתעוררים לגלות את אדמתם צחיחה, וגנרל משופם מחזיק את המים שלהם בשבי. הסוראליסטי והמציאותי תמיד היו שלובים באמריקה הלטינית. אבל בעוד לחוסר היעילות הממשלתית יש מקום בסיפור הזה, כבר אי אפשר לפטור אבדן גישה למים בן לילה כעלילה מוזרה ייחודית לשכנים של ארצות הברית מדרום.

למעשה, עולם שבו גנרלים מספקים מים – או נלחמים עליהם – כנראה לא רחוק כל כך מכולנו. אותם כוחות שגורמים לבצורת בלה פאס מראים את אותותיהם על כדור הארץ כולו, כולל דרום-מערב ארצות הברית, מרכז אירופה וסין. הקרחונים האדירים של הרי ההימליה – גוף הקרח הגדול בעולם אחרי הקטבים – נעלמים לאטם. אתם, מקור מים חשוב עבור שישית מאוכלוסיית העולם מתייבש.

גנרל המים – בריגדי ג׳נרל מריו אנריקה פיינדו סאלאס מפקד על 113 מכליות מים ממשרדו (צילום: מדע פופולארי)

המשקעים בכדור הארץ הולכים ופוחתים

לא קשה לחזות את השיעור שאפשר ללמוד מבוליביה. על פני כדור הארץ המתחמם, פשוט לא יורדים מספיק שלגים או גשמים כדי לחדש את הקרחונים של העולם. בעודם נעלמים, יבואו בעקבותיהם בצורות ומחסור במים. "הם באים, ואני לא רואה ראיות ברורות לכך שאנשים מפתחים מדיניות באופן יזום", אומר מרטין שארפ. הוא אמור לדעת. שארפ, פרופסור למדעי כדור הארץ ואטמוספריקה באוניברסיטת אלברטה בקנדה, חוקר דינמיקה, הידרולוגיה, ושינויים מונעי אקלים של קרחונים. הוא מתוסכל מכך שקובעי מדיניות בבוליביה, קנדה, ושאר העולם נמנעו כל כך מלהגיב למדע ולשינויים הקרבים.

כדאי שהם יתחילו לפעול, אומר שארפ. "אלה לא בעיות שניתן לפתור על כוס קפה בסטארבקס".
גם אי אפשר לפתור אותן במהירות או בצורה אלגנטיות כשאתה כבר מתמודד אתן. שבועות אחרי שהחלו ההקצבות, מוריירה נותרה בבידוד חלקי; אין ספק שזו לא תקופה רגועה להיות שרת מים. היציאה שלה לשוק יום ראשון השקט עם גנרל המים היא מעין השקה מחדש של מאמצי יחסי הציבור שלה. "אנחנו עובדים על פתרון לבעיה", היא מבטיחה. יש לה גם חדשות טובות.

העיר, לדבריה, השיקה ארבעה פרויקטים לתיקון בעיות המים שלה, כולל סכר נוסף ומאגר מים שיאסוף יותר מי גשמים וצינור להובלת מים מנחלים. אבל "מזג האוויר", היא מוסיפה, "לא עוזר לנו". קולה נחלש בעודה מביטה מעלה אל מעבר לפסגות ההרים החומים שבמרחק, ומגיעה לנקודה המרכזית של דבריה –
שהשמים לא משתפים פעולה.

במשך שנים חזו מדענים ששינויי אקלים יגרמו למחסור הרסני במים במישורי האנדים. כמו ההמיה הרת הגורל של פס קול של סרט לפני שהטירנוזאורוס רקס מופיע על המסך, כך היו אזהרות בלתי פוסקות. ארגונים לא ממשלתיים כמו (Oxfan 2009), ואז המכון הסביבתי של שטוקהולם (2013), פרסמו תחינות דחופות יותר ויותר לניהול מים. אגם פופו, שמימיו קיימו את ילידי האורו-מורטו במשך 1,000 שנה, התייבש בשנה שעברה. באותה עת, גשמי החורף השופעים בדרך כלל פחתו בכ-25 אחוז. ובמשך כל הזמן הזה, אדסון רמירז, פלאונטולוג וחוקר קרחונים מקומי, ניסה ללא הרף לגרום למישהו לפעול.

רמירז, פרופסור במכון ההידראוליקה וההידרולוגיה של האוניברסיטה ללימודים גבוהים של סן אנדרה בלה פאס, לא רצה להיות הנביאה קסנדרה המיתולוגית של הקטסטרופה הזאת. אבל המדע לא הותיר לו ברירה. ב-1998 הוא התחיל למדוד את הצ'אקלטיה, קרחון במרחק נסיעה של שעה מהעיר, שנשא בחובו אטרקציה מפורסמת בכל העולם: אתר הסקי הגבוה בעולם. רמירז ציפה להתכווצות. אבל המציאות הפתיעה אפילו אותו: בעובי 15 מ' בלבד, הקרחון נעלם בקצב של מטר אחד לפחות בשנה. רמירז חישב שהוא ייעלם עד 2015. בשנת 2005 הוא פנה לפקידי עירייה כדי להזהיר אותם ולדון בהשלכות שיהיו לכך על עיר שמסתמכת על מי הפשרת קרחונים. הוא הציג בפניהם ציר זמן מבשר רעות. הביורוקרטים הקשיבו בנימוס אבל לא השתכנעו. הם אמרו לו: "אולי זה יקרה, אבל אולי לא".

התברר שרמירז טעה – אבל רק באופטימיות שלו. עד 2009, שש שנים לפני החישובים שלו, הקרחון נעלם, ולא הותיר מאחוריו דבר פרט לכתם חום. הגילוי נפוץ במדיה העולמית כמו סופה. אבל הקשיים של לה פאס גדולים יותר מהפשרת קרחונים. בעשורים האחרונים, הטמפרטורות באלטיפלאנו עלו בכשתי מעלות צלסיוס. ב-15 השנים האחרונות, כמות הגשמים והשלגים פחתה ב-20 אחוז. פקידי מים מקומיים אומרים שזה יפחת לפחות בעשרה אחוזים נוספים עד 2030.

כשהוא יושב במשרד שלו באוניברסיטה, שם חלקיקי אבק תלויים על קרני השמש שנכנסות מבעד לתריסים, רמירז לא נראה צדקן או כועס על כך שהתחזיות שלו שזכו להתעלמות במשך שנים התגשמו. במקום זאת, הוא רוצה רק לגרום לממשלה להתמקד בתכנון תגובה לעתיד לבוא בשלב הבא.

בוליביה אחראית ליותר משליש מפליטות גזי החממה בעולם

לבוש חולצת כפתורים מגוהצת עם שרוולים קצרים כמו מנהל סניף וולמארט, שיערו השחור משוך לאחור, הוא מדבר בלי להביט בכתוב, ומתאר בשיטתיות את החורבן העתיד לבוא. בוליביה אחראית ל-35 אחוז מפליטות גזי החממה בעולם, ביחס ל-14.4 אחוז של ארצות הברית. אבל בגלל המיקום והגובה של בוליביה, הלאום האנדי חווה את ההשלכות של פליטות הפחמן האלה בקצב מואץ בהרבה מארצות הברית. מהירות עליית הטמפרטורה עלתה מ-0.11 מעלות צלסיוס בעשור לפני 40 שנה ל-0.33 מעלות בעשור האחרון, הוא מסביר. (הממוצע הגלובלי הוא 0.15 עד 0.20 בעשור). שינויי אקלים עוררו גם עלייה במספר אירועי האל-ניניו באוקיינוס השקט ובעצמה שלהם. בשנות אל-ניניו, המדינה מקבלת 20 עד 30 אחוז פחות גשם ממה שהיה בעבר הממוצע. אבל אפילו בשנים שאינן שנות אל-ניניו, המשקעים מגיעים בתדירות נמוכה יותר ובפרצים עצמתיים יותר, ומקשים על אגירתם, וכן על החקלאים ויבוליהם.

במשך 11 שנים התעלמו פקידי הממשל מהממצאים והאזהרות מבשרות האסון של ההידרולוג אדסון רמירז. עכשיו הן מתמודדות עם אסון לאומי (צילום: מדע פופולארי)

וכל אלה מובילים חזרה לקרח הגדול. קרחוני הרי האנדים הם שרידים של עידן הקרח האחרון, אשר הגיע לשיאו לפני 18,000 שנה. עכשיו הקרחונים הנדירים האלה נעלמים במהירות. במהלך העונה הגשומה, עלייה קטנה בטמפרטורה פירושה שבמקום שירדו שלגים בגבהים הגבוהים מאוד – אשר יכולים לחדש את הענקים האלה – יורדים שם גשמים, ומאיצים את ההפשרה. התוצאה, על פי רמירז, היא ש-37.4 אחוז מהקרחונים הטרופיים שמסביב ללה פאס הפכו לנוזלים והחליקו ממקומם בין 1980 ל-2009.

בעוד מי הפשרת קרחונים עשויים לספק רק עשרה עד 20 אחוז מאספקת המים השנתית של העיר, לאורך ההיסטוריה הם שיחקו תפקיד חיוני כאשר היוו חיץ במהלך בצורות. לדוגמה, בעיר אל אלטו, שכנתה של לה פאס והגבוהה ממנה, אשר יושבת על ההר הואינה פוטוסי שנישא לגובה 5,800 מ', עדיין יש מים זורמים, למרות הבצורת. "בחום, הפשרת השלגים בהואינה פוטוסי גברה, והמים גרמו לאיזון במערכת", מסביר רמירז.

ההר האהוב על מטפסים, היה מכוסה שלגים במשך אלפי שנים. אבל אפילו הקרחון שם, בעבר גוש עבה של קרח כחול-לבן, הוא רק חצי ממה שהוא היה לפני כמה עשרות שנים. כמה זמן ייקח עד שגם הוא ייעלם? רמירז מבצע כמה חישובים. "אולי 40 שנה", הוא אומר. "אולי". זו הערכה נוראית בנוגע לעתיד המים של האזור – ובעצם, עתידו בכלל. האם יש סיכוי שרמירז יציל את עצמו, יעזוב את לה פאס? "לא". הוא מניד ראשו בשלילה ומחייך בעדינות. הוא הציע לעזור לממשלה להתמודד עם המשבר. האם הממשלה קיבלה את הצעתו לעזרה? הוא שוב מניד ראשו לשלילה.

לבוליביה היסטוריה טרגית בכל הנוגע למים

פוליטיקת המים של בוליביה היא רגישה. מה שרמירז רומז אבל לא יאמר בפה מלא הוא שהממשלה מוכנה לסבול ביקורת רק במידה מוגבלת; אם הוא יהיה קולני מדיי בהאשמותיו ויתמקד בניהול כושל של בני אדם במקום בקריסת האקלים, הוא עלול לאבד מענקי מחקר או תמיכה פיננסית אחרת. הדממה של הדברים שלא נאמרים ממלאת את החדר.

רמירז מתחיל לדבר פתאום ומצביע על נקודה בהירה באפלה הגוברת. "הצורה שבה אנשים חושבים על מים משתנה", הוא אומר. "עכשיו אנשים מנסים לאסוף את מי הגשמים. אני חושב שזה חשוב מאוד".

אחרי הביקור אצל רמירז, המדריכה המקומית שלי, פאולה, לוקחת אותי לטיול בנקודה שבה שכב בעבר קרחון הצ'אקלטיה. בגובה 5,216 מ', אתר הסקי הישן של הקרחון יושב הרחק מעל קו העצים. למעשה, הרחק מעל כל מה שצומח. בלי תפאורת השלג שלו, השיממון מוחלט. בקתת הסקי והכננת הישנה של מעלית הסקי מוסיפות לתחושה רדופת הרוחות. פאולה, היום בת 41, זוכרת בבירור שאמה וסבה הביאו אותה לכאן בילדותה. אני מנסה לדמיין את הילדים הצווחים ואת מלחמות כדורי השלג במקום את בור הסלעים המנופצים השומם. הרהוריי מופרים על ידי קריאת ברכה ממטייל. הוא בטי-שירט בלבד, בגלל החום.

פאולה מביטה הצדה אל הנוף הקרוב, שם מיתמר ההואינה פוטוסי לגובה 5,800 מ'. היא מופתעת מהשינוי במראה שלו. מצוקי גרניט אפורים אדירים בולטים מכיסוי השלג. אולי, היא מעלה השערה, רמירז היה אופטימי מדיי גם בנוגע לקרחון הזה.

לבוליביה יש היסטוריה טרגית ומנצחת עם מים. בשנות ה-90, רבות מהערים שלה, כולל לה פאס, הפריטו את מערכות המים שלהן, בתקווה שתאגידים אמריקאיים וצרפתיים שהם שכרו ייעלו את המערכת וישפרו וירחיבו את השירות. זה עבד, אבל המחירים עלו; התושבים מחו. הם גירשו את התאגידים. אז, ב-2009, בוליביה חתמה על חוקה חדשה, כזאת שתיארה מים כזכות אנושית בסיסית. המהלך גם נתן לממשלת בוליביה, בראשות הנשיא אוו מוראלס, תפקיד בין-לאומי כמגן ההבטחה החדשה הזאת.

פועלים בונים סכר חדש ומאגר מים גדול יותר כדי ללכוד מי גשם, שלא עושה רושם שיגיע (צילום: מדע פופולארי)

המציאות הרבה יותר מורכבת ומבישה. נהר אחד שחוצה את לה פאס עמוס כל כך בביוב זורם ופסולת תעשייתית שאנשים לא מוכנים לגעת בו, אפילו במהלך בצורת. חברת השירות הלאומי, ESPAS, אשר החליפה את החברה הצרפתית בלה פאס, חסרת יעילות לחלוטין. ביקורת שבוצעה ב-2013 מצאה שהכנסות פוטנציאליות של מיליוני דולרים אבדו בשל חומרה דולפת. רשת התשתיות של העיר, שהיא נפרדת, לא צלחה גם היא. ביקורת אחת חשפה ש-45 אחוז מכלל המים דולפים דרך צינורות פגומים. צינורות חדשים ופיקוח יעיל יותר יוכלו לשפר את המצב – אבל אולי אפילו זה לא מספיק. אחת התכונות החתרניות של שינויי האקלים היא שהם מפחיתים בשקט את העמידות של הטבע עד שיש הרבה פחות – או שאין בכלל – מקום לטעויות אנוש. נראה שלה פאס עומדת בנקודת האל-חזור הזאת. ויכול להיות שמנהיגי העיר עוד לא קיבלו את העובדה הזאת.

לוחות מחיקים ממלאים את הקירות של המשרדים הראשיים של גנרל המים, חדר ענק אחד של תכניות ותכנונים. כאן הוא ממפה את ההתקדמות ואזורי הפעולה של כל אחת מ-113 הסיסטרנות העומדות לרשותו. הוא מתפאר שמספר הבקשות היומיות למים פחת משמעותית מאז שיא המשבר. נראה שהעניינים התייצבו. האנשים זוכים לשירות. אבל כשהוא נשאל אם הפתרון שלו – שימוש במשאיות כדי לקחת מים מאותו מקור שבדרך כלל מזין את הצנרת של העיר – אינו קצת כמו לשדוד את פדרו כדי לשלם לפאבלו, הוא מושך בכתפיו. זה מאט את קצב הצריכה, הוא מסביר. כשהוא נשאל כמה מים נותרו, הוא אומר בביטחון: "יש לנו עשרה ימים. ובקרוב ירד גשם".

יומיים של מזג אוויר יבש לאחר מכן, ותחת שמים בהירים, גנרל המים ושרת המים מובילים שיירה של רכבי ארבע על ארבע אל תוך ההרים כדי להראות לעיתונאים שני פרויקטים חדשים בבנייה. אחד הוא מוביל שישדוד מים מ"נחל" קרוב בקצב של 200 ליטר לשנייה. אבל הנחל הזה הוא מקור המים של חקלאים מקומיים. כשהאדמה שלהם תתייבש, הם יעברו ללה פאס, ויהיו מעמסה נוספת על מערכת המים של העיר.
אנחנו עוזבים את השיירה כדי לנסוע 45 דקות נוספות במורד כביש מאובק וזרוע אבנים אל פרויקט בניית סכר/מאגר מים אדיר שמוריירה סיפרה לנו על אודותיו. הוא במעלה הנהר מהסכר הישן, ונראה כאילו עובדים הקימו אותו בן לילה. "הוא יהיה פעיל עד אמצע ינואר", הבטיחה מוריירה. זה בלתי סביר שהממשלה תעמוד במועד הזה – וחסר חשיבות. ערב קודם לכן, אוסקר מיב, מתאם היחידה הטכנית לסכרים במחלקת המשאבים וההשקיה של משרד המים, כבר הסביר את הבעיה. בעוד מאגר המים החדש יוכל להכיל הרבה יותר מים מהישן, יידרשו כנראה שתי עונות גשומות כדי למלא אותו.
בהיותו איש טכני ולא פוליטיקאי, הוא אומר את מה שהם לא יגידו: העונה הנוכחית היא אסון, בחודשה הראשון היא נמוכה ב-40 אחוז מהממוצע השנתי.

ובלה פאס, האזרחים עושים את מה שכל בני האדם עושים אל מול אסון שמתהווה באטיות: מסתגלים. ביום שישי אחר הצהריים, קתרין סאנצ'ז לופז, מומחית ליחסי ציבור בת 43, יושבת בביתה הדו-קומתי בשכונה יוקרתית. פסלוני סנטה קלאוס נצבים על ארוניות ובתחתית המדרגות, מוכנים לקבל את פני חג המולד בפנים חייכניות. במצבים אחרים, הבית עשוי להיות מתואר כמסודר. בימים אלה, דליים וסירים מכל הצורות והגדלים, מלאים מים, יושבים על דלפקים, מסתתרים מאחורי כיסאות, וממלאים את חדרי השירותים. שבעת האנשים שחיים כאן משתמשים בהם כדי להוריד את המים באסלה, לבשל, ולהתרחץ.

השעה 13:00 בצהריים, ביום עבודה. לפני שהמשבר החל, לופז הייתה נמצאת במשרד שלה במרכז העיר. עכשיו היא יושבת בבית ומקווה שרשויות העיר יזרימו מים לברזים כדי שהיא תוכל לעשות כביסה. ערמות מנקדות את הרצפה. הרשויות אמרו שהן יפעילו את המים בתשע בבוקר וישאירו אותם זורמים למשך חמש שעות. לופז בודקת שוב את הברזים שלה, מסובבת אותם ללא הועיל. עדיין כלום. הכול "שונה, שונה לחלוטין", היא אומרת. "אנחנו צריכים לבזבז כל כך הרבה זמן בהמתנה". היא לובשת סוודר ורוד וסרט אדום חגיגי מעטר את שיערה. אבל ארשת פניה לא תואמת את לבושה העליז. "הלוואי שהיו מזהירים אותנו קודם", היא מוסיפה. "היינו יכולים להתנהל בצורה מושכלת יותר עם מים". נראה שהיא אומרת שעכשיו מאוחר מדיי, כשהיא מנענעת את הסרט הקשור בשערה. "אני חושבת שכך נצטרך לחיות תקופה ארוכה״.


אוהבים מדע ולא מקבלים מספיק ממנו בגיקטיים? Popular Science ישראל וגיקטיים יוצאים בשיתוף פעולה במיוחד במסגרתו יוכלו 100 הגולשים הראשונים להנות מגיליון חינם של Popular Science מתנה, ללא כל התחייבות.  לפרטים נוספים

מדע פופולארי

הגב

9 Comments on "תרחיש האימים שהתממש: המים בבוליביה נעלמו והמדינה התעוררה לכאוס [מדע פופולארי]"

avatar
Photo and Image Files
 
 
 
Audio and Video Files
 
 
 
Other File Types
 
 
 
Sort by:   newest | oldest | most voted
kkkkkk
Guest

נהניתי לקרוא
הייתי בהר chacaltaya לפני שלוש שנים לאחר קריאה באינטרנט שמדובר באתר סקי
הגעתי וקצת התאכזבתי לגלות קרחות קטנות של שלגים..
נו אולי נבקר שוב בעידן הקרח הבא

אריה
Guest

איך בעולם בו מים מכסים רוב מפני הרקע יכול להיות מחסור של מים…? אין שום מחסור של מים, יש מחסור טכנולוגי של התפלה… מים לא חסר פשוט הם לא ראויים לשתייה, או לא מגיעים לאיזור הזה כי הוא גבוהה… זה משהו שהם היו צריכים להתכונן אליו עשורים קודם ולא מאוחר מידי… כמו שאצלנו אין משאבי מים מטורפים, אבל המים זורמים בצנרת, למה? בגלל מתקני התפלה.

יונתן
Guest

אין שום מחסור טכנולוגי באנרגיה ירוקה בכלל ובהתפלה בפרט. לאנושות יש די והותר טכנולוגיות מתחום הקיימות.
השימוש בהן לא נפוץ בגלל מחסומים בירוקרטיים וכלכליים שמייצרים התאגידים הקפיטליסטים שעתידים להיפגע מכך (חברות הדלק, מים,חשמל וכו').

ארז
Guest

יש טעות בכתבה, בוליביה ממש לא אחראית לשליש מגזי החממה בעולם.

https://en.wikipedia.org/wiki/List_of_countries_by_greenhouse_gas_emissions

א

ddddda
Guest

העובדה הזו באמת נשמעת קצת מופרכת.

משה
Guest

לפי וויקפדיה אחראית ל-0.1% (רחוק מאוד מ-35%, אולי ראו איפשהו נתון של 0.35% ופירשו בטעות כ-35%).

הורה אדיש שמבזבז מים
Guest
הורה אדיש שמבזבז מים

כל שקית שאתם לוקחים בחנות, ובבית זורקים אותה מיד – גורמת לחימות ולזיהום

Fake News
Guest

פייר ניוז

Fake News
Guest

*פייק

wpDiscuz

תגיות לכתבה: